נזר הקודש - בכורות צח

דאמר ר' יוחנן ראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד וכו' ר' שמעון מאי היא דתנן השליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ר' שמעון אומר ולד נימוק עד שלא יצא. - והנה מבואר מזה דאם אנו תופסין דברי ר' שמעון בהא דשליא. - הנה כמו כן אין לטמאות בהא דחררת דם שאמר ראב"י.- והנה לפי"ז קשה טובא בשיטת הרמב"ם שפסק כראב"י בהא דחררת דם בפר"א מאבוה"ט הט"ז. - ופסק בשליא כרבנן דר' שמעון בפרכ"ה מטו"מ ה"י יעוי"ש. והלח"מ בפר"ד מבכורות הקשה בזה יעוי"ש. ז והנה הלח"מ מתרץ דשאני חררת דם דראב"י דע"כ כו"ע מודו משום דבטל ברוב דם וגוונים שיוצאים עמו, והא דאמר דשניהם אמרו דבר אחד משום דלשניהם בטל בתחילת לידה, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' לקמן כ"ג ד"ה אלא היאך קאמר הש"ס דראב"י ליכא בפלוגתא והא רבנן דר' שמעון בהא דשליא לא סברי כראב"י. - והרמב"ם סבר דשאני חררת דם משליא, עכת"ד, יעוי"ש. - והנה כמובן שדוחק לפרש כן כיון שר' יוחנן אמר ששניהם אמרו דבר אחד משמע שדיניהם שוה. - ועוד דיש להוכיח מהירושלמי נדה פר"ג ה"ד דע"כ לא עדיף דינו של ראב"י מהא דשליא. - והוא דאיתא שם דבעי כלים שהיו בשעת יציאה מה הן, נשמענה מן הדא דתנינן רבי ליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ותני הלה אינה מטמא במשא אמר ר' יוחנן רבי שמעון ורבי ליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין ע"כ. - ואם אמרינן דשאני בהא דחררת דם דהביטול רב מאד מפני ריבוי דם עם גנונים. - א"כ אין ראיה מראב"י להא דשליא לר' שמעון. - איברא דיש לומר דהירושלמי סובר דאין לחלק בין חררת דם להא דשליא. ואדרבה משמע מהירושלמי דיש לפסוק כד' שמעון בהא דשליא מטעם ראב"י דמשנתו קב ונקי, ומטעם זה תפס הירושלמי לדינא בהא דכלים שהיו בשעת יציאה. והיינו דסבר הירושלמי גם בהא דשליא כד' שמעון. אבל ש"ס דילן כיון דסבר הש"ס דליתא פלוגתא בהא דראב"י א"כ משמע דיש לחלק בין חררת דם לשליא אבל דוחק לפרש כן. ח והנה לדעתי נראה דהרמב"ם פוסק כר' שמעון והיינו דבהא דסבר ר' שמעון נימוק הולד עד שלא יצא ומזה פשט הירושלמי דכלים שהיו בשעת יציאה ג"כ טהורין, ורבנן סברי דהנימוק בא בשעת יציאה וממילא כל הכלים שבבית טמאים. - הנה זהו כן גם שיטת הרמב"ם. - אבל כל זה בהא דטומאת מת שמטמא באהל בלא נגיעה ובלא משא. - משא"כ בהא דחררת דם בבהמה ג"כ אם נגע בה אדם בשעת לידה ממש, אז טרם נימוק הולד כי אז דין טומאת מגע עליו אם אינה בבית הסתרים שדין טומאה בלועה עליו. - והנה ראב"י שסבר כר' שמעון דנימוק הולד עד שלא יצא כי אז ליכא שום טומאה מטעם הביטול ברוב. - משא"כ לאחרי שיצא שאז על ידי היציאה נתמעך פשיטא דליכא דין טומאה לכו"ע. ט ויש לפרש דבזה פליגי הש"ס דילן עם הירושלמי דהירושלמי סובר דראב"י ור"ש שניהם סברי דנימוק הולד עד שלא יצא. - ולפי"ז ליכא טומאת נבלות גם בשנגע בשעת יציאה ג"כ אבל בזה פליגי רבנן דר' שמעון וסברי דבשעת יציאה טמא.- משא"כ לאחר יציאה בהא דחררת דם לכו"ע אין בזה טומאת נבלות, והנה ר' יוחנן בש"ס דילן שאמר דראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד אזיל בשיטתו כמו שאמר שם בירושלמי.- וכידוע שר' יוחנן הוא המסדר הירושלמי. אמנם רב וגירסת השיט"מ) שאמר הלכתא בכולי פירקין לבר מפלוגתא וסבר דראב"י ליתא בפלוגתא. הכוונה בזה שאמר דחררת דם אין בה טומאה ע"כ הכוונה לאחר היציאה, ובזה ליכא פלוגתא. - ואעפ"י שבשליא סברי רבנן דבבית הפנימי טמא הרי סברי שגם אחרי היציאה סברי שטרם נימוק. - אמנם זה שונה חררת דם שתיכף מהיציאה מבטן נימוק דהרי הדם מעיד שהוא נימוק. - ובזה ליכא פלוגתא, עוד אפשר לומר דכיון דסבר רב דראב"י סבר כרבנן שהם הרבים הרי זה כאילו אין בזה פלוגתא. י ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם לנכון דהנה בפרכ"ה מטו"מ פסק האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי חזקה הוא שאין שליא בלא ולד יעוי"ש, והיינו כי ביציאה עדיין לא נימוק. - ובפר"א מה' אבות הטומאות הט"ז כתב בהמה ששפעה חררת דם אעפ"י שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהי' בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה יעוי"ש, היינו דכתב דין זה לאחר ששפעה דע"כ נתמעך הולד ביציאה ולאחרי היציאה, וזהו ששפעה שהכוונה לאחר ששפעה בזה כו"ע סברי כראב"י, וזהו כשיטת רב במכילתין כ"ג ע"ב דליתא להאי דינא בפלוגתא, כן נראה בס"ד, וכמוש"נ. יא כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"א וז"ל בהמה גסה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו, וקוברין חררה זו כמו נפל מבכרת אעפ"י שאין חררה זו קדושה, ולמה קוברין אותה כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה עכ"ל. - והקשה מרן בכס"מ וז"ל ואעפ"י שטעם זה נאמר בגמ' לר' שמעון דאמר דאינה מטמאה, לדידן נמי צריך לומר כן, כי היכי דלא תקשי לן מ"ש משליא דישליכנה לכלבים וכ"כ התוס' עכ"ל ביאור דברי מרן דלר"ש דסבר דהולד בטל וליתא בטומאה א"כ הוא הדין דנתבטל האיסור, וא"כ תיקשי למה בעי קבורה, וע"כ משום כדי לפרסם הפטור מן הבכורה, משא"כ לרבנן דר"ש דסברי דישנו בטומאה א"כ אין כאן ביטול. - וא"כ גם האיסור לא נתבטל. - וא"כ בעי קבורה מצד הדין ועל זה מתרץ דכוונת הרמב"ם משום דבלא"ה אין כאן איסור מצד רובא דמצטרפין מיעוט נדמה למחצה דנקבות. יב אבל לפי"ז משמע דסבר מרן בדעת הרמב"ם דהאי חררת דם מטמא במגע ובמשא. - אבל זה ליתא דהרי הרמב"ם פסק להדיא בפר"א מאבוה"ט הט"ז דאין בה טומאה, והלח"מ הקשה עליו בזה. יג אמנם לפי מה שפירשנו בשיטת הרמב"ם דסבר הרמב"ם כרבנן דר' שמעון בהא דשליא דבשעת יציאה, שעל הולד דין טומאה. - וא"כ בשעת יציאה יש עליו קדושת בכור טרם שנתבטל. - וא"כ