נזר הקודש - בכורות צז

דהרבינו יונה סובר דכיון דאיכא רובא דלפטור להכי אין על המוכר לאודועי. - ובזה מיושב הא דהקשה הט"ז מהא דאו"ב יעוי"ש. - ולפי מה שפירשנו פליגי הפוסקים בדין רובא דלהבא דשיטת המחבר דאין לסמוך ארובא דלהבא כמו שאין סומכין על חזקה דלהבא. - ושיטת הרבינו יונה דשאני רובא דכיון דרובא עדיף מחזקה להכי יש לסמוך גם על להבא. - להכי אין על המוכר להודיע. - ואפשר שמפרש הרבינו יונה שזהו סברת שמואל דפליג על ר' יוחנן, וכמוש"נ. א שם, משנה, ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה. וכתבו התוס' אעפ"י דבפרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים וכו' וכוונת התוס' להקשות דהתם תנן ישליכנה לכלבים דמשמע דמותר בהנאה, והכא תנן תקבר מטעם שאסור בהנאה. - ועל זה תירצו דהאי תקבר לאו מטעם איסור הנאה, אלא הוא מטעם כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה כדאיתא בסוגיא. - והא דלא בעינן התם בשליא לפרסם שפטורה מן הבכורה, משום דהכל יודעין דאין שליא בלא ולד כן כתבו התוס' בנדה כ"ז ד"ה כדי יעוי"ש. - וכן כתב השי"מ הכא, ואח"כ הקשו התוס' דלפי"ז מדוע דחיק הש"ס לומר כדי לפרסם רק משום הא דתני רבי חייא שאינה מטמאה, הלא בלא"ה צריך לומר הטעם כדי לפרסם, ותירצו וז"ל אלא דאדאמר רבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום, כיון דאפילו ידוע שילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטליה עכ"ל, ביאור הדברים דהש"ס רוצה לחדש דאפילו לשיטת ר"ח דסבר ביטול, דמשום זה אפילו בשידוע דודאי היה ולד וא"כ הוי אמינא דאין צריך קבורה לפרסם, מטעם דהרי זה כמפורסם, מ"מ בעינן קבורה לפרסם. - ולכאורה יש להבין אם ידוע שהיה ולד הפוטר בבכורה, א"כ הרי זה דומה לשליא דלא בעי קבורה מטעם דידוע שהיה ולד. - וא"כ מדוע שאני בהא שהפילה חררת דם דלא מהני הידיעה דולד. - וע"כ צריך לומר דשאני הא דהפילה חררת דם. - משום דמן הסתם אין להכיר צורת ולד. - ולהכי אפילו בשמתרמי שהיה ניכר צורת ולד. - הנה סתם בני אדם אין דנין זה לולד. - וצריך פרסום. ב אבל עדיין יש לעיין היאך יצוייר שתהי' ידוע שילדה דבר הקדוש בבכורה, והלא לקמן בסוגיא איתא אמר ר' יוחנן ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד, ור"ש סבר גם בשליא דנימוק הולד עד שלא יצא, וא"כ גם ראב"י סבר כן בהא דחררת דם דהולד נימוק מקודם. - ודוחק לומר דהרועה הכניס ידו לפנים ומשמש דהולד הוא זכר. ג והנה לפי מה שאמר ר' יוחנן דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד. - וא"כ ע"כ סבר ראב"י, דהאי דינא דחררת דם הנה כן הדין גם בשליא דהולד נימוק קודם שיצא. - וא"כ מדוע נקט חררת דם ולא שנה שליא. - ע"כ צריך לומר דבשליא גם ראב"י מודה דלא בעי קבורה מטעם דלא בעי פרסום, והוא מטעם כיון דעכ"פ השליא מעידה על ולד. - ואעפ"י שבטל בדם גם קודם שיצא. - מ"מ השליא בעצמה מעידה על ולד ולא בעי פרסום. ד והנה בעיקר קושיות התוס' מדוע קאמר הש"ס הא כדי לפרסם אליבא דר"ח, והלא בלא"ה צריכין לטעם זה. - הקשה בספר קרבן אשם הלא יש לומר דראב"י סבר כר"מ דחייש למיעוט והוי קדוש בבכורה, ומשו"ה תקבר, והתם דתנן ישליכנה לכלבים הוא לרבנן דלא חיישי למיעוט, ולהכי אמרינן סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות. - ואין בזה קדושה. אבל בהא דתני רבי חייא דאין מטמא במגע ובמשא, ועל זה פריך הש"ס כיון דאין כאן ולד אמאי תקבר, ועל זה משני הש"ס כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה עכת"ד, יעוי"ש. - אבל שגה בזה. והיינו דע"כ אין לומר דראב"י סבר דחייש למיעוט משום דא"כ היאך אמר ראב"י שפטורה מן הבכורה, הלא מבואר בש"ס נדה י"ח אמר ר' יוחנן דהא דאין שליא בלא ולד הלכו בו חכמים אחר הרוב. - וא"כ מיעוט שליא איכא בלא ולד, ופשיטא שחררת דם לא עדיף משליא, וכיון שאמר ראב"י פטורה מן הבכורה, ע"כ משום דאזיל בתר רובא, ולא חייש למיעוט. ה והנה עלתה בדעתי ליישב קושיות התוס' באופן אחר. - והוא לומר דהש"ס דילן פליג על הש"ס דחולין שמפרש שם דהא דתנן ישליכנה לכלבים שהוא מטעם רובא היתר. - אלא יש לפרש הא דישליכנה לכלבים גם אם הוא אסור בהנאה. - והיינו כי יש סוברים דדבר האסור בהנאה מותר להשליך לכלבים של הפקר שאין מזונתן עליך. - ורק בחמץ רבתה תורה לאסור ליתן לכלבים של הפקר כדאיתא בירושלמי פר"ב דפסחים. - ועי' בפנ"י פסחים ה' ושם כ"ב. - ובספרנו שאילות משה חאו"ח סימן י"א הארכנו בזה, וא"כ אפשר לומר דבזה פליגי הני סוגיות, דסוגיא דחולין סוברת דאיסוה"נ אסור להשליך גם לכלבים של הפקר, ולהכי קאמר הש"ס דהוי היתר מטעם סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוי רובא, אבל סוגיא דידן סוברת דאיסוה"נ מותר להשליך לכלבים של הפקר, - וא"כ מפרש הסוגיא דהא דתנן ישליכנה לכלבים הכוונה לכלבים של הפקר, ובזה מדויק לשון ישליכנה. - ולא סברה סוגיא דידן לצרף המיעוט דנדמה למחצה דנקבות מטעם דנדמה הוי מיעוט דלא שכיח. - ואתי שפיר דבעי קבורה כדין איסוה"נ דעלמא. - ואתי שפיר המשנה דחולין דתנא ישליכנה לכלבים להורות דלכלבים של הפקר מותר. וראב"י תנא תקבר להורות שאסור בהנאה. - ורק מפני שסוגיא דחולין סוברת דאיסוה"נ אסור גם לכלבים של הפקר, ולהכי מפרש הסוגיא דסבר התנא דמצטרפין מיעוט דנדמה למחצה דנקבות, משא"כ סוגיא דידן שסוברת שאסור בהנאה משמיע לנו התנא הדין דבעי קבורה. - וזהו גם מצד עצם הדין ולא משום פרסום, אבל כיון דתני ר' חייא דהולד כמאן דליתא מטעם ביטול, וא"כ גם האיסור נתבטל וא"כ מדוע תקבר. - על זה משני הש"ס כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה. ו דף כ"ב, למימרא דולד מעליא הוא אמאי אינו מטמא לא במגע ולא במשא אמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה ואזדא ר' יוחנן לטעמי'