נזר הקודש - בכורות צא

שכתב הכא ונפטרה מן הבכורה, דהלא אין זה דוקא מטעם דנתקדשה למפרע. - והלא אפילו לרבה דאמר מכאן ולהבא ג"כ נפטרה מן הבכורה מטעם דהבא אחריו לא הוי בכור דלא עדיף מהבא אחר נפל דפטור מן הבכורה, וצ"ע. פרק ש ל שלישי א ע"ב. משנה, הלוקח בהמה מן העכו"ם וכו' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. - והנה הא דבנות שלש ודאי לכהן יש לפרש בשני אופנים אופן אחד שהוא מטעם שודאי אינן יולדות קודם שהם בני שלש. - וזה הנולד הוא בכור ודאי, עוד יש לומר דאף דלפעמים יש שמולידות גם קודם שלש, אבל אם ילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדת בשנת שלש. - והתוס' הוכיח דע"כ אין לומר אשר לפעמים יולדות קודם שלש והוא דאיתא בע"ז כ"ד בפחותה מבת שלש מי קא ילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, ומוכח מזה דקודם שלש לא ילדה כלל, יעוי"ש. ב אבל יש לעיין על עצם הסוגיא דשם דהלא יש לומר בפירושא דהתנא שהוא מטעם רובא, והיינו דהוי ודאי לכהן מטעם דרוב בהמות אינן יולדות קודם שלש אבל מיעוט בהמות יש שמולידות גם בשנה שניי'. - והא דהוי ודאי לכהן הוא מטעם דאזלינן בתר רובא. ג ועוד קשה הלא יש לפרש הטעם דהוי ודאי לכהן מטעם דאם איתא דילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדות בשלישית. - וא"כ מדוע פסיקא להש"ס שהוא מטעם שאינה יולדת מקודם כלל. ד ונראה דסבר הש"ס דאין לפרש הא דפרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן שהוא מטעם רובא או מטעם חזקה דאם איתא דילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית, שזה לא מהני לאפוקי ממונא מטעם דאין הולכין בממון אחרי הרוב, ופשיטא דלא אזלינן בתר חזקה, וכמו שכתבו התוס' לקמן כ' ד"ה ורבי יהושע דבמתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעין פשיטא דלא אזלינן בתר רובא אפילו לרב, יעוי"ש. ולהכי סבר הש"ס דע"כ הא דתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן משום דלא ילדה כלל מקודם.- ומזה מוכח דלא כהקונטרס הספיקות בקצה"ח כלל ו' שכתב להשיג על הצ"צ דסבר דגם במתנות כהונה הדין דאזלינן בתר רובא, ובעל הקונטרס סבר דשאני מתנות כהונה דאזלינן בתר רובא מטעם עני ורש הצדיקו, והוא עפ"י הסוגיא דחולין קל"ד יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו מבואר דסבר הש"ס דגם במתנות כהונה אין מוציאין ממונא ברובא. - וע"כ דאין זה שייכות לסוגיא דחולין דשאני התם דמיירי בחזקת חיוב דמעיקרא. ולעיל כתבנו מזה. ה גמרא, שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה, ופירש"י דכיון דאינה בת יבום פוגע באיסור אשת אח. - והנה התוס' ביבמות הקשו הלא אין כאן איסור מכח ממנפ"ש אם אינה איילונית שפיר מייבם, ואם היא איילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו מטעם מקח טעות בקדושין יעוי"ש. והנה אפשר לומר דנפק"מ במקום דאיכא צרות דלא נפטרו ביבום דאיילונית, ובתוסי"ש שם תירצו כן, יעוי"ש.- אמנם רש"י פירש הכא משום שזה עצמו דפוגע באיסור אשת אחיו, משמע לרש"י דר"מ אוסר אפילו במקום שאין צרות, והוכרח רש"י לפרש כן מדקאמר נמצאו פוגעין בערוה דמשמע איסור עריות שהוא אשת אח שהוא בכרת, ואילו לחששא דהצרות שנישאו לשוק ע"י יבום דאיילונית אין זה איסור ערוה אלא לאו גרידא. - ו והנה התוס' תירצו שם ביבמות שני תירוצים היינו מה שמתרץ הר"ת דמיירי ר"מ בדקביל עלי'. ובשם ר' אברהם מבורגיילה תירצו דלאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד יעוי"ש. - והנה בדו"ח למרן רע"א הקשה דלשיטת ר"ת קשה מהא דאיתא ביבמות ס"א דפריך שם בהא דאמר ר"א כהן לא ישא את הקטנה וכו' ומי סבר לה כר' מאיר והא תניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א. - ומאי קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קבל עלי'. ומטעם זה נראה לי עיקר תירוץ ר' אברהם עכת"ד יעוי"ש. - ולכאורה יש להבין הלא גם על תירוצו של ר' אברהם יש להקשות מאי פריך הש"ס דר"א לא סבר כר"מ מדאמר קטנה מתיבמת, דלמא מיירי באופן שאמר שמקפיד באיילונית, וביותר דרובא מקפידין, וכמו"ש שם מרן בעצמו דרוב מקפידין. ולהכי מותר לייבם מכח ממנפ"ש, - וגם על תירוצם של התוסי"ש דר"מ חייש לצרות, לישני הש"ס דמיירי ר"א דליכא עוד נשים לייבם ובזה גם ר"מ מודה. ז וע"ד הקושיא נראה לומר דאם אמרינן דר"א מיירי בדלא קבל עלי'. - א"כ מה משמיע לנו דקטנה מתייבמת דהלא איכא ממנפ"ש, וע"כ דמיירי ר"א אף באופן דאיכא למיחש שמא תמצא איילונית, ומכל זה סבר ר"א דלא חיישינן, ובא לאפוקי מדברי ר"מ. - ולזה פשיטא להש"ס דר"א לא סבר כר"מ. - ובזה מיושב לכל הפירושים. ח שם, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה אלא מ"ט אין מייבמין וכו'. - וקשה הא כיון דאין חולצין ממילא אין מייבמין מטעם ההיקש יבום לחליצה כמו שדרשו רבותינו כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וממילא ע"כ גם לאידך גיסא כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. - וכמו כן הקשו התוס' ביבמות מ"ד וא"ת והרי חרש וחרשת שאינו עולים לחליצה ועולים ליבום, ותירצו דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו יעוי"ש. אבל הכא שאינו עולה לחליצה מטעם גזירה"כ דאיש כתוב בפרשה שפיר יש למעט גם מיבום.- וכן כתבו התוס' יבמות י' ע"ב ד"ה איהו דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. - וא"כ קשה הכא מדוע לא נמעט מיבום מטעם זה שאינו עולה לחליצה מטעם דכתיב איש. ט והנה אפשר לומר דפליגי בזה תנאי בתוספתא פר"ו דיבמות דתניא שם מעשה בחיפה באחד שהלך למדינת הים והיה לו שומרת יבם והיה לו אח קטן משום ראבר"צ אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן, וחכ"א כשם שאין