נזר הקודש - בכורות פח

הא כיון שאי אפשר לצמצם. - וא"כ אכתי איכא ספק על החציו, אם הוא באמת חציו, דהלא כיון שאי אפשר לצמצם, א"כ אכתי איכא ספק שמא אין זה חציו, וממילא אפילו אם אנו תופסין דאזלינן בתר רובא, אבל החצי שיצא ספק הוי דלמא הוא רק מיעוט. טו ונראה דסבר הרמב"ם דהכא מיירי שהיתה החציו שיצא על ידי מדידה, וא"כ הוי בידי אדם, והרמב"ם לשיטתו דבידי אדם אפשר לצמצם. - וגם התוס' הכא ובעירובין שהקשו למ"ד אי אפשר לצמצם ע"כ הכוונה למ"ד דגם בידי אדם אי אפשר לצמצם, והרמב"ם סבר דבידי אדם אפשר לצמצם, להכי אם אזלינן בתר רוב אבר הוי רובא מעליא. ורק מפני שפסק הוי, להכי הבא אחריו ספק בכור טז והנה בדבר הקבורה שלא כתב הכא יקבר כדין ספק בכור. - נראה דסבר הרמב"ם דמספיקא מוקמינן אחזקה חזקת עובר שאינו בכור.- ויש להוכיח כן מהסוגיא דשם דאיתא ת"ש יצא רובו הרי זה יקבר וכו' אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבד וכו'. - וקשה מאי ראיה דלמא האי תנא סבר ג"כ דספיקא הוי ומספק יקבר. - וע"כ דסבר הש"ס דאין לספק דין קבורה, מטעם דמוקמינן אחזקה דמעיקרא. - ומזה יש לדון דשיטת הרמב"ם דגם בספד"ד מוקמינן אחזקה. יז ומזה יש לעיין בדברי התוס' הכא ובעירובין שם דסברי התוס' דטעון קבורה גם בספק צמצום. ואפשר דסברי התוס' דספק צמצום הוי ג"כ ספד"ד.- ולא מוקמינן אחזקה. - אבל הרמב"ם ע"כ סבר כמו שכתבנו, ומוכח כן מהסוגיא, כמוש"נ. יח שם, ת"ש נמצא מכוון בין שתי עיירות מביאות שתי עגלות דברי ר"א מ"ט לאו משום דקסבר בידי אדם אפשר לצמצם וקרובה אפילו קרובות. והנה לפי מה שקאמר לעיל שאני התם דרחמנא אמר וכו' א"כ אפשר גם הכא לומר שאני הכא דרחמנא אמר קרובה אפילו קרובות, והיינו דיש חיוב להביא שתי עגלות, ולא משגיחין על הצמצום המדוייק, אם רק לפי מראה עיני בי"ד הוי מכוון. - וביותר תקשה לפי מה שפירשנו לעיל לשיטת הרמב"ם דזהו טעמו של ריוה"ג מדכתיב הזכרים לד'. - אבל נראה דלא דמי להני דלעיל. - והיינו דבאמת לא אמרה תורה קרובות, והא דאמרה תורה הקרובה סבר הש"ס דליתא בזה מיעוט למעט קרובות, רק יש לומר דגם קרובות בכלל קרובה. - וזה תליא אם אפשר לצמצם ששתיהן מכוונות, אז מסתברא שקרובות השתים לא נשלל מקרובה. - כיון שעכ"פ יצוייר קרובות בצמצום. - אבל אם אי אפשר לצמצם לפי האמת ע"כ שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות, ומדחזינן ששתיהן מביאות שתי עגלות ע"כ דאפשר לצמצם. א דף י"ח ע"ב אמר רבא ואי תימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ומסתלק. - והיינו שיחלוקו הבעלים והכהן ועי' בפירש"י ובתוס') וכו' לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן וכו'. - והנה עכ"פ יוצא מסוגיא זו דבאופן שאין הבעה"ב מוחזק יותר מהכהן דאז הדין דיחלקו הכהן והבעה"ב. - והנה תמוה טובא על הרמב"ם דהשמיט הלכה זו, והנה בהלכה א' בפר"ה מבכורות כתב הדין המשנה בילדו לו שני זכרים ומת אחד מהן אין לכהן כלום שזה החי ספק הוא והממע"ה. אבל לא כתב הדין באופן שנמסרו לרועה ואין אחד מהם מוחזק דהדין דיחלוקו, והלח"מ הקשה בזה, יעוי"ש. - ב ולכאורה אפשר לומר דאפילו אם אין אחד מהם מוחזק מ"מ איכא בזה חזקת מרא קמא.- וכן איתא בב"מ ק' ע"א דמבואר שם דאפילו באופן דאין אחד מהם מוחזק, דלסומכוס חולקין ולרבנן הממע"ה. - והנה לפי"ז כל הסוגיא הכא אזלא אליבא דסומכוס, אבל אליבא דרבנן הממע"ה. ולהכי השמיט הרמב"ם סוגיא זו. - אבל זה ליתא מכמה טעמים, חדא דדוחק לומר דסוגיא זו אזלא אליבא דסומכוס.- ועוד הי' לרבינו לכתוב זה הדין ולפסוק הממע"ה. - והנה יש לדחוק דהרמב"ם אינו כותב רק מה שמפורש בהדיא וזה אינו מפורש, ולהכי כתב רק הדין בשהיו שניהם אצל בעה"ב, ולא כתב הדין בשהיו אצל הרועה. אמנם בעיקר הדין לומר דהכא שייך חזקת מרא קמא בשהיו שניהם אצל הרועה. - והיינו כי העיקר הא דמרא קמא הסברא בזה כי יש לומר דהדבר עומד ברשות הקודם והנה שם בב"מ דהספק אם הדבר יצא מרשות הקודם, בזה מוקמינן על החזקה הקודמת, לומר שלא נתחדש רשות חדש. - משא"כ הכא דע"כ הבכור משנולד יצא מרשות הקודם, ונכנס לרשותו של כהן, וגם אם עדיין לא בא לרשותו של כהן, אבל ודאי דיצא מרשותו של הבעלים. - וא"כ אין זה שייכות למרא קמא. - והוי ספק השקול. - וא"כ הדרא הקושיא מדוע השמיט הרמב"ם סוגיא ערוכה. ג ונראה לומר בזה דהנה מבואר בחולין קל"ד דבספק מתנות כהונה מחויב ליתן לכהן משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך. ובירושלמי דפאה אמר דיש לקיש בשם בד קפדא לא תטה משפט אביונך בריבו, בריבו אי אתה מטה אבל אתה מטהו במתנותיו יעוי"ש. - והנה ביארנו לעיל דכל זה במקום שיש חזקת חיוב. - אשר באופן זה בספק פרעון, והיינו באופן אשר בין אדם לחבירו דעלמא פטור כמו בשמא ושמא או במקום דלא הו"ל למידע, או במקום שאין לו תובעין כמו"ש התוס' במכילתין לקמן כ' ד"ה ר' יהושע. - הנה במתנו"כ חייב. - והנה באופן שאזלא החזקת חיוב, והוי ספק השקול. - והנה אז הדין דבאופן שיש חזקת מרא קמא או חזקת ממון לא אמרינן צדק משלך. - והדין בזה הממע"ה, כן כתב המהרי"ט בחחו"מ סימן קכ"ד. - ולפי"ז בהדין שמסרו לרועה, ואין אחד מוחזק דליכא חזקת ממון, וגם חזקת מרא קמא ליתא כמו שכתבנו לעיל, והוי ספק השקול דבזה איכא הדין דצדק משלך ותן לו. - והנה ע"כ מהמשנה דידן לפי האוקימתא הדין דיחלוקו. וע"כ דלא סברי הני תנאי עיקר הדין דוהצדיקו צדק משלך וכמו שכתבנו במקו"א שהרבה רבנן לא סברי זה להלכה. - להכי השמיט הרמב"ם לדין זה. - אבל הדין בשיהיו שניהם אצל בעה"ב ומת אחד מהם, דיש אצל הבעה"ב חזקת ממון, בזה פסק הרמב"ם הממע"ה. - וזהו כי חזקת חיוב אזדא לה, מטעם כי שמא מת הבכור, ואין כאן חזקת חיוב, וליתא בזה הדין דצדק משלך.