נזר הקודש - בכורות פז

מקדש, או מטעם דמב"מ, אינו חוצץ וכמו שקאמר הש"ס לעיל ט' ע"ב יעוי"ש, וזה ילפינן מדאמרה תורה הזכרים דאעפ"י שנולדו שנים מ"מ זה שיצא ראשון הוי בכור, - אבל קשה מהסוגיא דמבואר דיש מציאות להצמצום, ועיקר חסרון מטעם חסרון בירור.- ועוד דאין סברא לומר דריוה"ג ורבנן פליגי במציאות. ואולי יש לדחוק בדברי הרמב"ם דכוונתו אי אפשר לצאת היינו לפי ראות העין אין לכוון הצמצום, והרי זה כאילו לא אפשר, מטעם שאין לסמוך ולדינא יש לדון כאילו אין זה במציאות, והכוונה שלא לעשות מזה אפילו ספק לצרף לספ"ס. - וכוונתו לשלול קדושת בכורה משניהם. - וזה דלא כמו שפירשנו לעיל. - ומבואר דלא סבר כר' שמעון בתוס' שחשיב מציאות הצמצום לספק.- וא"כ תקשה כדלעיל באיזה סברא פליגי ריוה"ג ורבנן. י ונראה דריוה"ג סבר דרבתה תורה ביצאו שני ראשיהם כאחת, אם רק למראה העין מורה הצמצום לא איכפת לן מה שאי אפשר לצמצם. והיינו מפני שזה עצמו זהו הצמצום. - וכמו שקאמר הש"ס הכא במדת כלים וממדת המזבח, ורוצה הש"ס לדייק מזה דבידי אדם אפשר לצמצם, ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי', ופירש"י אף שלא צמצמו יפה יעוי"ש. - וה"נ סבר ריוה"ג דכיון דאמרה תורה הזכרים ריבה הכתוב אף אם לא הי' בצמצום ממש אם רק למראה עין מצומצם. - ורבנן סברי דכיון דרק הרחם מקדש. לא חלה הקדושה רק על מי שיצא ראשון, וכיון שזה בלתי אפשר לידע, הרי אנו דנין תמיד דהצמצום כמאן דליתא דמיא, כיון דלא נתנה לאדם לברר. - וממילא אנו אומרים דהתורה לא קידשה רק לאחד. - וחידוש התורה דאחד קדוש, ולא הוי חסרון מצד חציצה. - ועל הצמצום דבאמת לא נחתה לזה התורה, כיון דבן אדם לא ישיג הבירור. יא וכן יש להוכיח דלא חשיב הא דספק צמצום להיות נחשב לספק. - והוא כהא דאיתא בב"ק י"א אמר עולא אמר ר"א שליא שיצאתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון, ופריך מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד, ופירש"י דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוי חיישינן לטמא טהרות יעוי"ש, והביאור דאיכא ספ"ס דלמא אין בו ולד, ואף אם יש בו ולד דלמא לא יצא רוב. - תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. - והביאור בזה דמזה מוכח דע"כ אין מקצת שליא בלא ולד דאם יש מקצת שליא בלא ולד יש להתיר באכילה מכח ספ"ס, וכמו שפירשו רש"י ותוס' יעוי"ש. וקשה הא אפילו אם יש מקצת בודאי, אכתי איכא ספ"ס שמא יצא רק מיעוט, ושמא יצא מחצה בצמצום דגם כן מותר באכילה. - ואין לומר דשאני התם דהוי ספ"ס בחזקת איסור. - משום דהוי ספק אם השחיטה מתירה. - דלפי"ז תקשה היאך מוכיח הש"ס מזה דאין מקצת שליא בלא ולד משום דאל"כ הוי ספ"ס להיתר, והא שאני הכא דהוי ספ"ס בחזקת איסור ולהכי גבי בהמה אסורה באכילה מטעם החזקת איסור, וא"כ אין ללמוד מזה לדינא דעולא לענין טומאה דשם ליכא חזקת איסור. ואע"ג דסימן ולד באשה סימן ולד בבהמה, התם לא מיירי בשליא שיצאה מקצתה, - וע"כ מוכח מזה דספ"ס מהני גם בחזקת איסור. - ובש"ש שמעתתא א' פר"כ מוכיח מזה דספ"ס מהני בחזקת איסור, יעוי"ש. - וא"כ תקשה לפי"ז דהלא גם אם יש מקצת שליא בולד, ג"כ איכא ספ"ס שמא מחצה בצמצום, ושמא מיעוט ולד איכא. - ומשמע מזה דלא כהר"ש שבתוס' שכתבנו לעיל. - ואפשר שמזה למד הרמב"ם ג"כ דלא מצרפין ספק הצמצום לספק ספיקא כמו שכתבנו לעיל. יב איברא דההוכחה של הש"ש יש לשדות נרגא, והוא דיש לומר דשאני ספ"ס הכא מספ"ס דעלמא בחזקת איסור. - והוא דיש לומר דסברת הפוסקים דסברי ספ"ס בחזקת איסור לא מהני הוי הטעם משום דכיון דשני הספקות אינם באים בבת אחת. - וא"כ בספק הבא ראשון החזקה מכריע לאיסור וממילא כשבא הספק השני לא יצורף לספק הראשון מפני שמקודם הוכרע לאיסור. - וממילא החזקה תפריע הצירוף דהספיקות להיותם יחד מצומד. משא"כ בהא דאין שליא בלא ולד דהני הספיקות באים בבת אחת בזמן אחד. - והרי זה רובא להיתר. - וכמו כן אם נאחוז ספק הצמצום לספק ג"כ שני הספיקות כאחת הן. - ומוכח מזה הצמצום לא מצטרף לספ"ס, וכמוש"נ. יג והנה התוס' הקשו הכא ובעירובין ט"ו ד"ה פרוץ בהא דאיתא בחולין ע' גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר, ואם אי אפשר לצמצם מאי קמיבעי' לי' ממנפ"ש טעון קבורה שמא יצא רובו יעוי"ש.- והקשה בריט"א דהלא אף אם אמרינן אי אפשר לצמצם עכ"פ יותר מספיקא לא הוי שמא יצא רובו, אבל אינו על צד הודאי, וקא מיבעי' לי' דאם אזלינן באברים אחר הרוב ושדינן מיעוט אבר דבפנים בתר רובא, וא"כ הוא בודאי יצא רובו, ואסור על צד הודאי, ונפק"מ לענין אם איכא עוד ספק עכת"ד יעוי"ש. - אבל דבריו תמוהין טובא. - דהלא אף אם שדינן מיעוט אבר דבפנים בתר רובא אכתי לא הוי ודאי. - מטעם דאי אפשר לצמצם האי חציו. - דהאי חציו תמיד בספק אם רובא בפנים או רובא בחוץ, מטעם דאין לסמוך על הצמצום שהוא למראה עין. - וכיון דבלא"ה ספק הוי אם אי אפשר לצמצם, וא"כ למאי נפק"מ בהא בעיא. - וזהו כוונת התוס'. יד כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות הט"ז וז"ל יצא מיעוט אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר היוצא, יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה לפיכך הבא אחריו ספק בכור עכ"ל. - ומקור לזה סוגיא דחולין, עי' בכס"מ. - אבל יש לעיין מדוע לא כתב רבינו בדין השני דהיוצא טעון קבורה מספק וכמו שמשמע שם בסוגיא דהספק גם לענין קבורה. ומדוע כתב הרמב"ם דהבא אחריו הוי ספק בכור ולא כתב דהיוצא טוען קבורה מספיקא. עוד קשה דהנה משמע מדברי רבינו דאם אנו תופסין דאזלינן בתר רוב אבר דאז הדין דהרי זה כילוד, והוא עצמו קדוש בבכורה. וגם פוטר את הבא אחריו. - וקשה