נזר הקודש - בכורות פו

בכורה לשניהם, ואין לומר דסברי רבנן דכוונת התורה זכרים דכל ישראל דהיינו זכרים דעלמא כמו שמצינו בחולין קל"ו בהא דכתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל, ולא דרשינן לרבות שותפין, יעוי"ש. א"כ מדוע לא השיבו כן רבנן לריוה"ג. - ומדוע השיבו שהוא מפני שאי אפשר לצמצם, דלכאורה אין זה מספיק להוציא מפשטות הכתוב שנאמר הזכרים בלשון רבים, ואם מפני שבאמת אי אפשר לצמצם, הלא יש לומר דגם על זה אמרה תורה שקדושים בבכורה. - והיינו מפני שלמראה עינינו נראה שהיציאה היתה בצמצום. וגם מלבד זה קשה לומר דפליגי במציאות אם אפשר לצמצם או לא אפשר לצמצם, ובכל זה צ"ע. ב ונראה לבאר דבאמת סברי גם חכמים הדרשא דהזכרים דמרבה הצמצום דשני בכורים שיצאו כאחת, דלשניהם יש קדושת בכור. - וכו"ע סברי דאי אפשר לאדם לצמצם שתהי' במכוון יציאת שניהן כאחת. - אמנם כיון שיצויר הצמצום. - וגם התורה אמרה שיש לשניהן קדושת בכורה ביציאה דצמצום. - להכי יש תמיד ספ"ס על כל אחד ואחד. והיינו כי על כל אחד ואחד יש לדון שמא יצא ראשון, ואפילו אם לא יצא ראשון, אבל אפשר שיצאו שניהן כאחת. - וכן יש לדון על השני כמו כן, וכמו"ש התוס' בשם הרב ר' שמעון מיינבלא. - ואילו באו לשאול על כל אחד בפני עצמו ע"כ יש לנו לדון שהוא בכור מכח הספ"ס. - ובזה פליגי ריוה"ג וחכמים דריוה"ג סבר שאנו דנין בהוראה דבת אחת כאילו באו לשאול בזה אחר זה, וחכמים סברי דכיון דהשאלה הוא בבת אחת אין לנו לעשות שניהם לודאי בכור, אלא יש להורות דאחד הוא ודאי בכור ואחד ספק. - והיינו ספק השקול, וזהו כי מפני שראו שהיתה היציאה דשניהם כאחת, ויש בזה ספק הצמצום. - וספק שמא יצא ראשון וכיון דשניהם סתרי אהדדי להכי הוי ספק. ויתן אחד לכהן ואחד לעצמו. ג אמנם כל זה אם כו"ע סברי הדרשא דהזכרים לרבות, אם יצאו שניהם כאחת דיש לשניהם קדושת בכור. - משא"כ אם אמרינן דאין להם קדושת בכור דאז איכא ספ"ס לכל אחד לומר שהוא אינו בכור, והיינו ספק שמא יצא אחרון, ואפילו אם יצאו כאחת ג"כ אין להם קדושה, וממילא שניהם אין להם קדושת בכור. - ומזה מוכח דכו"ע סברי להדרשא דהזכרים לרבות שנים ופליגי בזה אם דנים לשניהם בבת אחת דאילו באו לשאול בזה אחר זה, וכמו שמצינו דפליגי תנאי בזה בהא דשני שבילין בכתובות כ"ז. ד וראיתי בריט"א שנחית ג"כ לפרש הטעם דחכמים מדוע לא נחתו בהא דאמרה תורה הזכרים, ומפרש דכוונת התורה אם יבא אליהו ויאמר שיצאו שניהם בצמצום, וכמו שכתבו התוס' בעירובין ט"ו ד"ה פרוץ כעומד, דהא דתחת אמו דממעט יתום דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים דשבקינן לקרא דאיהו דחיק אנפשי' ואיצטרך לשאם יבא אליהו ויאמר דהיה בצמצום, והוא הדין הכא לרבנן יפרשו הקרא כשיתברר על ידי אליהו יעוי"ש. - והנה מה שכתב שלא יצוייר הידיעה דיצאו כאחת רק על ידי אליהו. - זה לא דייקה, דהרי יצוייר באופן שאדם הוציא שני ראשין כאחת, והרי זה בידי אדם, ובידי אדם אפשר לצמצם, ואינו דומה להא דיתום, דהתם ליכא בירור רק על ידי אליהו. - אבל הכא יצוייר גם בלא אליהו. ה אבל עיקר דבריו תמוהין. משום דלפי"ז לעולם מידי ספק לא נפיק שמא יצאו שני ראשיהן כאחת. - וממילא שניהם בספק בכור. - ומדברי חכמים שאמרו אחד לו ואחד לכהן משמע דזהו על צד הודאי ואין לכהן זכות תפיסה על שניהם. - והנה כנראה הרגיש בזה הריט"א מדכתב שאין לחוש להספק דצמצום משום דהוי מילתא דלא שכיחא יעוי"ש. - אבל זה תמוה דלא שייך הכא לומר מילתא דלא שכיחא. - יען כיון דלפי הנראה ראו שיצאו שני ראשיהן כאחת. - ורק אנו אומרים שאין לסמוך על הראי' דכאחת, מטעם דאי אפשר לצמצם. - אמנם כיון דעכ"פ ראו היציאה דכאחת עכ"פ אין לדון בזה מילתא דלא שכיחא. - והיינו דזה גופי' שתהי' הראי' דיציאה כאחת הוא ג"כ מילתא דלא שכיחא, אבל כיון שעכ"פ היציאה היתה כאחת לפי מראה עיני אדם, ושפיר יש לדון דראיי' זו הוי ראי' מעליא ונכונה. ועכ"פ מספיקא לא נפיק, ואין לדון בזה מילתא דלא שכיחא כי זה הי' שייך אם לא ראה אדם היציאה, דאז יש לדון דעפ"י רובא לא היתה היציאה כאחת, משא"כ באופן שראה אדם היציאה דכאחת, פשיטא דהוי ספק השקול על שניהם. - ועל זה אין לדון אחד לו בתורת ודאי. ו אבל לפי מה שכתבנו דסברי חכמים ופליגי על ריוה"ג דסבר דשניהם בכורים מצד דכיון דעל כל אחד ואחד יש לדון ספ"ס שהוא בכור, ונידון כל אחד כאילו בא לשאול בזה אחר זה. - וחכמים סברי דנידון הענין כאילו באו בבת אחת. - וע"כ אחד בכור ודאי. - והשני חולין ודאי, משום דע"כ אם זה יצא ראשון הוי השני יצא אחריו. - וספק הצמצום שהוא רק ספק אחד בטל לגבי השני דאיכא שני ספקות, ולהכי שפיר קאמרי חכמים אחד לכהן ואחד לו. ז איברא דלפי"ז יש לעיין היאך הדין להקריבו על המזבח. - היינו לא בבת אחת, אלא בזה אחר זה, והיינו דכיון דבשאנו דנין על אחד יש לדון בתורת ספ"ס שהוא בכור מעליא, והרי זה כעין רובא, כמו"ש הפוסקים דאזלינן בתר ספ"ס.- ואפשר דיש בזה הפקעת ממונא בזה ש שמחייבין אותו להקריבו לקרבן בתורת בכור, ואין מוציאין ממון בספ"ס, וצ"ע. אם שייך בזה אפוקי ממונא בזה שיקריבנו לקרבן כדין בכור. ח והנה בפיה"מ להרמב"ם מפרש אי אפשר לצמצם היינו שלא יצוייר צמצום שכתב וז"ל אי אפשר רוצה לומר שאי אפשר לצאת שני ראשים כאחת אלא האחד קודש עכ"ל. - והנה לדבריו קשה טובא דהש"ס מדייק מדברי רבנן דסבר דבידי שמים אי אפשר לצמצום כמבואר בסוגיא, ולדברי הרמב"ם מאי ראיה מזה לשארי דברים שהוא בידי שמים, דהלא שאני הכא שאין זה בטבע, ועוד מה נעשה מהא דאמרה תורה הזכרים לרבות שנים. ט והנה משום זה לא איריא דיש ליישב דהקרא בא להורות אשר אחד קדוש. - והיינו דלא הוי חציצה. - והוא מטעם או דלא בעינן כולי' רחם