נזר הקודש - בכורות פב

תמימים לדמים אפילו לצרכי מזבח. אעפ"י שיש בזה הדין דאינו יוצא מידי מזבח, אמנם כיון שחסר עדיין ההקדש דלקרבן, אין בזה משום שחו"ח, והרי זה כמו במתפיס תמימים לבדה"ב דאעפ"י שאינו יוצא מידי מזבח לעולם, ונמכרו לצרכי עולות, מ"מ אין בזה משום שחו"ח כיון דחסר עדיין ההקדש למזבח, וכמו שכתבו התוס' בזבחים קי"ג ע"ב ד"ה יצאו יעוי"ש.- והנה זה כתבו התוס' שם במקדיש תמימים לבדה"ב, אבל היאך הדין במקדיש לדמי מזבח לצרכי קרבנות לא נשמע משם, אבל ממשנתינו מוכח דגם במקדיש תמימים לצרכי מזבח ג"כ אין בזה משום שחו"ח, דהרי ברישא דמתניתין במקדיש בעלי מומין בדוקין שבעין לדמי מזבח, דראוין הן למזבח אם הי' מקדישן למזבח ממש כדין הסיפא, ובשחיסר למזבח, והקדיש לדמים עבור קרבנות, אין בזה משום שחו"ח, וא"כ נשמע מזה דגם בשמקדיש תמימים ממש לדמים אין בזה משום שחו"ח. ב ובזה יש לעיין בתוס' זבחים קי"ג שם שהקשו לרש"י שפירש בהא דממעט קדשי בדה"ב מחיוב חוץ אפילו במתפיס תמימים. - והקשו דהלא במתפיס תמימים אינו יוצא מידי מזבח יעוי"ש. - ומשמע מדבריהם שם דיש לחייב במתפיס תמימים לבדה"ב משום שחו"ח מטעם דמחויב למכרן לצרכי עולות, ואעפ"י שחסר עדיין ההקדש למזבח. - וזה תמוה דהרי מוכח ממשנתינו דחסרון ההקדש למזבח הוי עיכוב לחיוב שחו"ח, אפילו בשהקדישן לצורך קרבן, ומכש"כ בשהקדישן לבדה"ב. - ואפשר שאין כוונת התוס' לומר דבאופן שמתפיס תמימים לבדה"ב חייב משום שחו"ח, אלא כוונתם להקשות לרש"י שפירש דלמדנו למעט תמימים מפרת חטאת, ועל זה כתבו שעדיין אין ללמוד מזה למתפיס תמימים לבדה"ב כיון שעכ"פ עומד הוא להיות קרבן, ואין זה ענין לפרת חטאת שאינו עומד להיות קרבן. - וסברי התוס' דאין צורך ללמוד מפרת חטאת, אלא ממעטין מדאינו ראוי עתה להיות קרבן, ואינו מתקבל בפנים. ג והנה בעיקר קושיות התוס' לרש"י שהקשו דהלא שאני פרת חטאת דלא קיימא למזבח יעוי"ש, נראה דסבר רש"י דכיון דלפעמים הפרה נפדית כשמוצא אחרת נאה הימנה כדאיתא בחולין פ"ב אמר רשב"ל אומר הי' ר' שמעון פרה נפדית על גבי מערכתה, ועי' בפירש"י. - וא"כ לאחר פדיון הרי"ז כמתפיס תמימה לבדה"ב, ואז הדין בה כדין מתפיס תמימה דאינה יוצאה מידי מזבח. - ואעפ"י שלא נפדית עדיין. אבל עכ"פ ראוי' היא למזבח. - והרי"ז בדמיון לשני שעירי יוהכ"פ דחייב משום שחו"ח על שניהם הואיל וראוין לשעיר הנעשין בחוץ. - וכיון שחזינן שמיעטה התורה, פרת חטאת משחו"ח, מזה נשמע דמיעטה התורה אפילו תמימים. ד והא דבאמת חלוק הא דמתפיס תמימים מהא דשני שעירים. - והנה התוס' כתבו שם משום דלאו קדשי מזבח נינהו יעוי"ש. אבל יש להבין הלא גם שעיר המשתלח עדיין אינו שעיר הנעשה בחוץ, ומכל זה חייב משום שחו"ח מטעם שראוי להיות שעיר הנעשה בחוץ, וא"כ גם במתפיס תמימים ראוים להם להיות קרב על המזבח. - ואפשר דכוונת התוס' דכיון דעדיין חסר פדייה, וזה מעכב.- משא"כ בהשני שעירים דלא הוי חסרון מעשה. ה והנה ממשנתינו מבואר דלאו דוקא חסרון מעשה הוי עיכוב לחיוב שחו"ח. אלא גם חסרון הקדש הוי עיכוב דהרי זהו ההבדל שבין רישא לסיפא דרישא מיירי שהקדש במום לדמי המזבח. - ובסיפא מיירי שהקדיש למזבח, ואח"כ נולד המום. - ולהכי חייב משום שחו"ח מפני שבא ההקדש לקדושת המזבח ממש. - אמנם אם נפרש משנתינו בסיפא שהקדיש רק לדמים לצרכי קרבנות, וא"כ הרי חסר בזה ג"כ קדושת קרבן, ואמאי חייב משום שחו"ח. - ואם בשביל שראוי להקדישו ולהקריבו לקרבן. א"כ הלא גם ברישא ראוי להקדישו ולהקריבו. - וע"כ דלא סגי בזה שראוי להקדישו לחודיא. - ודוחק לומר דשאני בסיפא משום דבשעת ההקדש דלדמים קודם שנעשה בעל מום הי' ראוי למזבח, משא"כ ברישא שלא הי' ראוי בשעת הקדש להיות קרבן. - וע"כ דסברא זו אינה מספיק להיות חייב משום שחו"ח, ולהכי ברישא פטור, ואינו דומה להשני שעירי יוהכ"פ דלא חסר פדיון. - וא"כ קשה טובא מדוע בסיפא חייב משום שחו"ח דג"כ חסר פדיון אם הקדישן לדמים. - וע"כ צריך לומר דמיירי שהקדישן בתחילה למזבח, ולהכי לא נפקע הקדושה דלמזבח גם אחרי שנולד בו המום בדוקא שבעין כיון דיש בו הדין דאם עלה לא ירד. ו ובזה יש לתמוה בדברי התוס' בד"ה כל הקדשים שפירשו דכולה מתניתין מיירי בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו, וזה קדם מומו להקדשו, יעוי"ש. נמצא שמפרשים התוס' דמיירי גם בסיפא שהקדיש בתחילה לדמים, וקשה מדוע חייב משום שחו"ח, וצ"ע. ז שם בין לפני פדיונו ובין אחר פדיונו עושין תמורה. - ויש לדייק ברש"י חולין ק"ל שפירש עושין תמורה קודם פדיונן יעוי"ש, וקשה הא מבואר הכא להדיא דגם לאחר פדיונן עושין תמורה. ואפשר דכוונת רש"י תמורה כזו שדינה להיות נתפס בפדיון, משא"כ תמורה דלאחר פדיון לא אלים למיתפס פדיונה ולמיתה אזלא, כמבואר הכא בסוגיא מימרא דרב נחמן. ותניא כוותי'. - אבל עדיין לא ניחא דעכ"פ נתפס בתמורה דלמיתה אזלא, משא"כ בקדם מומן להקדישן שלא נתפס כלל בתמורה מטעם שדינו כחולין גמורים לאחר פדיון. - וא"כ דברי רש"י צע"ג. ח והנה הרמב"ם בפר"ג מתמורה ה"ד כתב וז"ל המקדיש בעלת מום עובר ואין צריך לומר תמימה ואח"כ נולד בה מום קבוע ונפדית והמיר בה אחר שנפדית, הרי"ז תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות עכ"ל. וזהו כסוגיא דהכא. ט והנה תמוהין לי טובא דברי הלח"מ שתמה על הרמב"ם מנין לו לרבינו דתמורה לאחר שנפדית תמות יעוי"ש. ולפלא שהלא סוגיא ערוכה הכא. - וגם בדבר מח שהקשה מ"ש מהולד שנולד לאחר פדיון דהוא חולין. - הנה הקשה לנכון. אבל לפלא שזהו קושיות התוס' הכא בסוגיא שהקשו ואם תאמר מאי שנא מולדות דאיעבר ואיתיליד לאחר