נזר הקודש - בכורות פא

כז ונראה דבאמת גם בלא קרא יתירא אנו יודעין דחלב פסוה"מ נתמעט מאך והוא מטעם מפני שהי' אסור גם מקודם בהיותו בקדושת קרבן, אבל רבא מפני שמצא מכח הקרא, שע"כ יש מקום לטעות דבהמה שאינה ראויה לקרבן כמו פסוה"מ דפטור מכרת, על זה בא רבא לבאר דמפני זה אמרה תורה רק את דמו לא תאכל שבא ללמד על חלב פסוה"מ שדינו כחלב דעלמא שהוא בכרת. כח ובזה יש לבאר הא דהקשו התוס' בחולין ק"ל למה דריש התנא ק"ו לרבות קדשים בחיוב מתנות, והלא כיון דסתמא כתיב א"כ ע"כ גם קדשים בכלל יעוי"ש. - ולכאורה היאך אפשר לומר כן הלא חזינן דהתורה פטרה פסוה"מ ממתנות, וא"כ חזינן דלא הוי הכל בכלל. - אבל לפי מה שכתבנו דאילולא דפטרה תורה קדשים ממתנות דאז גם פסוה"מ היו בחיוב מתנות, וא"כ שפיר הקשו התוס' דגם בלאו הק"ו כולם בכלל. - ועל זה תירצו משום דהוי דבר הלמד מענינו דבחולין מדבר, להכי דריש התנא בק"ו. כט ויש לעיין היאך הדין בבהמה שנגמר דינה לסקילה והיא מבכרת וילדה זכר אם חייב בבכורה, והנה זה ודאי אם היתה מעוברת בשעה שעשתה התועבה. - דבזה אמרינן היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, עי' סנהדרין פ' ובתוס' שם. - אלא באופן שנתעברה לאחר גמר דין. - בזה מסופקני אם חייב בבכורה. ל והנה לכאורה כשם שהפקר פטורה מן הבכורה.- הנה כן איסוה"נ שג"כ דומה להפקר כיון שאין בעלים לאיסוה"נ. - אמנם בתוספתא פר"ב דבכורות חשיב בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים, ולא חשיב בהמה העומדת להסקל. - ואפשר שהוא בכלל בהמת המדבר, אבל יש לעיין לשיטת הראשונים דסברי באיסוה"נ יש לו בעלים אלא שאינו ברשותו. - וא"כ אם התנא סבר דבהמה הנסקלת ג"כ פטורה מן הבכורה היה לו להתנא למיתני. כיון שאין זה דומה לבהמת המדבר. לא והנה לכאורה מדחזינן שפטרה תורה פסוה"מ שנפדו מבכורה, וזהו מפני שעדיין יש בה איסור הנאה להיות נהנה ממנה הנאה שמגופה. - אעפ"י שהנאת דמים מותר כמו שכתבנו לעיל. - וא"כ מכש"כ בהמה שהיא אסורה בהנאה לגמרי פשיטא שפטורה מבכורה. - ואעפ"י שקרינן לפסוה"מ רעהו כמבואר בב"ק נ"ג דממעט לשור פסוה"מ מן והמת יהי' לו, אבל לא מטעם רעהו, מפני שזה נקרא רעהו. ועי' שם בתוס'. - ומכל זה פטורה מן הבכורה, ומכש"כ איסור הנאה לגמרי. - אבל אפשר לדחות דשאני פסוה"מ דהתורה קוראה לפסוה"מ צבי ואיל, והיינו דתורת חיה הטילה עליהם הכתוב, ומטעם זה המרביע והמנהיג ולפסוה"מ לוקה, גוף אחד ועשאו הכתוב כשני גופין. - וא"כ אין ללמוד מפסוה"מ לאיסוה"נ דהיינו בהמה העומדת להסקל, שע"כ לא הונח עלי' תורת חיה, ובהמה היא כמקודם. לב אבל נראה דזה תליא היאך הדין בהיוצא מאיסוה"נ אם הוא ג"כ אסור בהנאה כדין כל היוצא מטמא. - וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה ס"ט דף הספר. - וכתבנו לעיל שזה ג"כ בכלל איסוה"נ כיון שעכ"פ נהנה מן האסור בהנאה. ויש לדייק כן גם מלשון הרמב"ם בפר"ד ממ"א הכ"ב שכתב וז"ל נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו וכו' ונעשה כבהמה טמאה עכ"ל, והנה לאיזה צורך הוסיף רבינו דנעשה כבהמה טמאה. - וע"כ דהכוונה לענין היוצא ממנו, לומר דכשם שאמרה תורה דכל היוצא מטמא טמא הנה כן בבהמה שנאסרה בהנאה כל היוצא ממנה אסור. - ומצאתי באור שמח שם שג"כ מדייק בלשון הרמב"ם. ולפי"ז הולד הנולד מבהמה הנסקלת הרי היא ג"כ אסורה בהנאה. - וא"כ ליתא בזה דין בכורה.- - לג א אבל עדיין יש לעיין לשיטת הר"ת דסבר דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, נמצא דהולד הנולד מבהמה זו העומדת להסקל כל ההנאה היוצאת ממנה היתרא הוא. - ולפי"ז הולד הנולד ממנה היתר הוא, וא"כ יש לעיין אם חייב בבכורה. - אמנם נראה דגם לר"ת שסבר דלא נאסרה הנאה מחיים. אבל בעלים אין לו. - ואעפ"י שכתבו התוס' בזבחים ע"א דלשיטת ר"ת ישנו בחיוב מכירה לענין דו"ה, יעוי"ש. אבל ע"כ לא נקרא בעלים על כל השור כיון שאין לו זכות לאחר מיתה ושחיטה. - וכיון שגבי בכור בעינן שיהי' כולי' בכור. - והיינו דגם בהאם בעינן כולו פרה, וכיון שאין לו בעלות בכולי פרה, להכי ליתא בזה דין בכורה. - והא דלא תנא בתוספתא בהמה הנסקלת, יש לומר תנא ושייר, ולא שייך למיפרך מה שייר דהאי שייר, משום דהרי שייר גם פסוה"מ שפטור מבכורה. לד אמנם לענין עצם הנאה מהולד הנולד מבהמה זו דהיינו באיעברה ואיתיליד בין גמר דין להריגה, היאך הדין לענין הנאה לשיטת הר"ת דלא נאסר מחיים, והולד הזה כולו הוי רק הנאה דמחיים. וצ"ע. - א דף ט"ז, והשוחטן בחוץ פטור, רב הונא מתני חייב ומוקים לה בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו. - וזהו כמו דתנן במשנתנו חייב, וכמו שפירש"י במשנה. - אמנם ברישא באופן שקדם המום לההקדש תנן במשנה דהשוחטן בחוץ פטור. - ומשמע דאפילו אם המום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ג"כ פטור בששחטן בחוץ, אעפ"י שהקדישן לקדשי מזבח. - וגם הדין בזה דאם עלו לא ירדו, ומ"מ כיון שלא הקדישן להיות קרבן, רק הקדישן קדושת דמים לצרכי מזבח אין בהם משום שחו"ח. - והנה לכאורה כיון דעיקר החיוב משום שחו"ח אליבא דר"ע הוא משום דאם עלו לא ירדו, א"כ מה זה ההבדל שבין רישא לסיפא, והיינו דאף בשהקדיש במום זה בדוקין שבעין, הרי"ז נחשב לקרבן מטעם דאם עלו לא ירדו. - וע"כ צריך לומר דכיון דהקדיש לדמים הרי חסר בזה ההקדש דלקרבן. - ובסיפא מיירי שהקדיש לקרבן ממש. - ואח"כ נולד לו המום בדוקין שבעין נמצא דקדוש קדושה"ג, ולהכי חייב משום שחו"ח, משא"כ ברישא דלא הוי רק קדושת דמים, ואעפ"י שראוי הוא לקרבן. אבל כיון שחסר בזה ההקדש לקרבן. - ולפי"ז גם במתפיס