נזר הקודש - בכורות עט

דלא קרינן והמת יהיה לו מי שהמת שלו אעפ"י שאיכא העור, וזהו משום דגם העור אסורה בהנאה, ועי' בתוס' זבחים ע"א ד"ה ובטרפה. - וזהו ההבדל שבין המשנה דידן דמיירי במקדיש בהמה בעלת מום דשייך פדייה בשביל העור, והבשר יקבר, וזה ליתא שם בפסחים בחמץ של הקדש דליתא רק מה שהוא לאכילה, וממילא הפדיון לאכילת כלבים או לעכו"ם, וזה אסור מדרבנן, וממילא ליתא כלל בפדייה. משא"כ משנתינו דשפיר ישנו בפדיון עבור העור. - וזה נראה ברור בס"ד. י גמרא, קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, והקשה בשיט"מ וא"ת פשיטא כיון דקדושין הן, ויש לומר שאפילו קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש, ועוד שמעתי דמיירי דלית בה שוה פרוטה ואין איסור הנאה בהקדש פחות משוה פרוטה עכ"ל. - וקשה טובא בהא דאיתא ב"מ נ"ה דהתורה רבתה בהדיא פחות משוה פרוטה להישבון. - ועי' בספרנו נזר הקודש לתמורה דף ע"א דף הספר. יא אבל נראה לומר דהכוונה קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה אפילו בלא שום הנאה, והיינו דעצם הגיזה ועבודה אסור, וזהו מדרבנן כדאיתא בחולין קל"ה, וזהו משום גזירה דפסוה"מ שנפדו דשם אסור מדאורייתא גם בלא הנאה. - וכמו שמבואר הכא בסוגיא דבקדם הקדשו למומו הוא משום דלמא אתי לאחלופי, הנה כן סבר ר"א גם בקדשי בדה"ב, וזהו כתירוץ הראשון בשיט"מ. יב והנה לפי"ז מוכח דגיזה ועבודה אסור בפסוה"מ שנפדו גם בלעדי הנאה. - דאם בשביל הנאה בלא"ה אסור. - וע"כ אסרה תורה גזיה ועבודה גם בלא הנאה. - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל וכן פסוה"מ ר"ל קדשי מזבח אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן, ואין מותר ליהנות אלא לאחר שחיטה עכ"ל יעוי"ש, הרי כתב מפורש דאסור בהנאה וגם מלבד גיזה ועבודה, נמצא דכל האיסור דגיזה ועבודה הוי עצם איסור גם מבלעדי הנאה, וממילא כשאמרו חכמים גיזה ועבודה בבהמה קדושת דמים אסרו ג"כ אף בלא הנאה. יג ודינו של הרמב"ם מבואר להדיא בתוספתא פר"ב דבכורות דתניא שם בין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן הרי"ז לוקה את הארבעים, כללו של דבר הרי הן כקדשים לכל דבר ואין בהן אלא שהותרו בשחיטה לבד עכ"ל יעוי"ש.- הרי מבואר דיש איסור הנאה בפסוה"מ שנפדו. - איברא דרש"י בתמורה ל"א ד"ה איכא דאמרי מפרש דאיסור גיזה ועבודה הוא משום הנאה דמחיים יעוי"ש. אבל לא כן משמע מהתוספתא, והרמב"ם ע"כ סבר דגיזה ועבודה הוי עצם איסור מלבד הנאה. - וכן מורה פשטות הסוגיא חולין ל"ו ההוא למישרי דמן של פסוה"מ הוא דסד"א לאסור הנאה יעוי"ש. וגם לפי מה שביארנו כן מוכח מהסוגיא הכא בשמעתין, כמו שכתבנו לעיל. יד אמנם ע"כ האי איסור הנאה היינו הנאה דהגוף ולא הנאת דמים שהוא חוץ לגוף וזה לא נאסר בפסוה"מ שנפדו. - וראיה לזה מהא דאיתא לעיל י"ב דבעי שם מהו לפדות בפסוה"מ. וע"כ הכוונה שלא בשויה. - דבשויה בודאי פודין דהא צבי ואיל כתיב. - וא"כ הלא ירויח בפדיון פסוה"מ בעל ידי זה ניתר הפט"ח בהנאה. - וע"כ צריך לומר דהנאת דמים לא נאסר, ורק הנאת גופו אסור, והוא בדמיון גיזה ועבודה שנעשית בגופו של פסוה"מ. - ואפשר לכוון שזהו כוונת רש"י שם בתמורה ג"כ שפירש הנאה דמחיים לגיזה ועבודה, והכוונה הנאה שהוא דומה לגיזה ועבודה. טו וראיתי בספר שי למורא שהקשה טובא כיון שאסור בהנאה היאך פודין בו. - אבל לפי מה שכתבנו בע"כ רק הנאה מגוף אסרה תורה, ולא הנאת דמים שהוא חוץ לגוף וזהו כעין גיזה ועבודה שאסרה תורה בפסוה"מ שנפדו. טז והנה הרמב"ם כתב בפר"א דמעילה ה"ט וז"ל אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם עכ"ל, והנה מדקדק וכתב למזבח, משמע דבא לאפוקי קדושת בדה"ב דאינו אסור בגיזה ועבודה, וזהו דלא כר"א דאוסר גיזה ועבודה גם בקדשי בדה"ב, וע"כ דסבר דכיון דהסוגיא מדחה דלא הוי סיוע מהמשנה מטעם דשאני קדושת בדה"ב דלא אתי לאחלופי בקדושת הגוף למזבח. - וא"כ סברה הסוגיא דלא כר"א, ולהכי מדחה הרמב"ם דברי ר"א מהלכה, ומטעם זה דקדק וכתב למזבח, דבזה מיירי המשנה שהקדיש בעלת מום למזבח. - משא"כ בקדשי בדה"ב. - אבל תמוה טובא דהלא סתמא דהש"ס לקמן כ"ה ובחולין קל"ה מבואר דסתמא דהש"ס סבר כר"א דגם קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן. - ועוד דהרמב"ם כתב שם בהלכה י"ב וז"ל קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, הרי מבואר דפוסק כר"א. - וא"כ תמוה מדוע מדייק שם בהלכה ט' למזבח כיון שגם בקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, עוד יש לדקדק מדוע לא כתב לעיל דמכין אותו מכת מרדות, והכא בהלכה י"ב בקדשי בדה"ב כתב דמכין אותו מכת מרדות. יז ונראה דהרמב"ם השווה הסוגיות, דהנה הסוגיא הכא נראה שמדחה דברי ר"א מהלכה מטעם דלא שייך לאסור כיון דלא אתי לאיחלופי בקדושת הגוף למזבח, ואילו בסוגיא דלקמן כ"ה ובחולין קל"ה סבר הש"ס כר"א, לזה בחר הרמב"ם להשוות הסוגיות. והיינו דיש הבדל בקדשי בדה"ב ג"כ בין אם הקדיש בעלת מום להקדיש תמימה הראויה למזבח. - ויש בה הדין דאינה יוצאה מידי מזבח. - ולהכי שם בהלכה ט' דמיירי בהקדיש בעלת מום אז הדין דאסור בגיזה ועבודה מטעם דהקדיש לצרכי מזבח. - אבל לא בשהקדיש לצרכי בדה"ב, מטעם דבזה לא שייך אתי לאיחלופי. - אבל שם בהלכה י"ב כתב הרמב"ם סתם קדשי בדה"ב, הכוונה שהקדיש בהמה תמימה לבדה"ב דבזה הדין דאינה יוצאה מידי מזבח. - הנה בזה קיים דינו של ר' אלעזר דסבר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, ויש בזה חומר האיסור מדרבנן כל כך שלוקין על זה מכת מרדות גם כן. - ומפרש הרמב"ם דבזה מיירי הסוגיא דלקמן כ"ה ובחולין