נזר הקודש - בכורות עח

ב אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דקאמר הש"ס ויוצאה לחולין וכו' טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע לי' לר' אלעזר דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה וכו'. - וקשה אם אמרינן דהמשנה מיירי דוקא בקדשי מזבח ולא מיירי כלל בקדשי בדה"ב. וא"כ היאך קאמר הש"ס מסייע לי' לר"א לקדשי בדה"ב כיון דלא מיירי מתניתין בקדשי בדה"ב כלל. - והנה לפי"ז ע"כ צריך לומר דמיירי המשנה גם בקדשי בדה"ב, וא"כ תמוה טובא מדוע פירשו רש"י ותוס' דמיירי המשנה בקדשי מזבח. ג והנה הרמב"ם בפר"א מה' בכורות ה"ו כתב להדיא וז"ל ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב עכ"ל, וכתב מרן משנה פר"ב דבכורות יעוי"ש, הרי מבואר שמפרש שהמשנה מיירי גם בקדשי בדה"ב. - ולפי מה שכתבנו מוכח כן מהסוגיא. - וא"כ מדוע פירשו רש"י ותוס' דהמשנה מיירי בהקדשן לצרכי מזבח. ד והנה אפשר לומר דההבדל בין קדם הקדישו למומו או מומו קדם להקדישו זהו דוקא בשהקדישן לצרכי מזבח, דאז הדין כשקדם הקדישו למומו דאז גם לאחרי הפדיי' ג"כ פטור מן הבכורה. - משא"כ בשהקדישן לבדה"ב דאז גם בשקדם הקדישן למומן ג"כ חייבין בבכורה, וזהו מטעם דההקדש לבדה"ב אינו אלים כל כך להיות דינו כפסולי המוקדשין להיות פטור מן הבכורה גם לאחר פדיון ומותרין גם בגיזה ועבודה. - ואעפ"י שקיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח, וממילא קדושים גם בקדושת קרבן. - אבל זה ליתא דע"כ הפירוש אינו יוצא מידי מזבח, היינו שצריך הקונה להקדישו לצורך קרבן כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ק' יעוי"ש. ועי' בשיט"מ הכא בסוגיא, נמצא דמעיקר הדין כשפודה התמימים שהתפיסן לבדה"ב יוצאין לחולין ממש. - וחייבים בבכורה ומותרין בגיזה ועבודה טרם הקדישן לקדושת קרבן, וממילא כשנעשו בעלי מומין דאז נפקע הדין להקדישן לקדושת קרבן, ממילא הם כחולין גמורים, ולפי"ז ע"כ הדין המשנה שמחלק בין אם ההקדש קודם להמום לבין אם המום בא מעיקרא ואח"כ הקדישן, זהו דוקא בשהקדישן לצורך קרבן. ה והנה לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס מסייע ליה לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה כיון דלא מיירי המשנה בקדשי בדה"ב כלל. אבל ע"כ צריך לפרש דהש"ס סבר זה לדמיון לומר דכיון דסבר התנא בקדושת דמים למזבח דאסור בגיזה ועבודה קודם פדיון אעפ"י שקדם להקדשו, הנה מסתמא כן הדין גם בקדשי בדה"ב. - וע"כ זהו כוונת רש"י שמפרש והני כקדשי בדה"ב דמי דהם עצמן לא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהן יעוי"ש, וזהו רש"י לשיטתו שמפרש דהמשנה מיירי בשהקדישן לצורך קרבן, והוקשה לרש"י דהיאך קאמר הש"ס מסייע לר"א לקדשי בדה"ב, להכי פירש"י דהכוונה דסבר הש"ס דלדין זה דגיזה ועבודה שניהם שווים. ו אבל תצא מזה חידוש דין דבקדשי בדה"ב גם בשההקדש קודם למומו. - ונפדה יוצא לחולין לגמרי להיות חייב בבכורה ומותר בגיזה ועבודה. אבל אין לומר דהקדש בדה"ב כשהוא בהקדשו פטור מן הבכורה דזה ליתא דע"כ הקדש בדה"ב קרינן זה בישראל. - וע"כ הכוונה ברש"י ותוס' הוא כמו שכתבנו דבהקדש בדה"ב גם בשקדם הקדשו למומו ונפדה יוצא לחולין לחיוב בכורה ומותר בגיזה ועבודה. ז והנה לפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפר"א מבכורות ה"ו ואינה נוהגת במוקדשין בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב. - ובפר"ה ה"ח כתב כל הקדשים שקדם להם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה. - ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה יעוי"ש. ולא כתב דזה ליתא בקדשי בדה"ב, ואדרבה מדכתב סתם כל הקדשים דמשמע גם קדשי בדה"ב. - וכן משמע מדברי מרן הכס"מ שכתב שם בפר"א מציין לדברי הרמב"ם לקמן פר"ה שמחלק בין קדם מומו להקדשו וכו' משמע מדבריו דגם בקדשי בדה"ב סבר הרמב"ם כן, ותמוה. - והנה בדברי הרמב"ם יש לומר דשולל קדשי בדה"ב מדכתב הטעם מפני שלא יצא לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה. - וזה מיירי בקדשי מזבח. - אבל על מרן תמוה מדוע לא נחית לזה לפרש דחילוק זה ליתא בקדשי בדה"ב. ח שם, ואם מתו יפדו. - והיינו דכיון דלא הוי אלא קדושת דמים פודין אותם גם להאכילן לכלבים כמו שפירש"י יעוי"ש. - והקשה בשיט"מ וז"ל וקשה לר"י מהא דאמרינן בפרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל, ומפרש התם דפליגי באם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלמא אפילו בקדושת דמים איכא מ"ד התם אין פודין הקדש להאכילו לכלבים, ואומרים דס"ל לכו"ע דמדאורייתא פודין הקדשים להאכילן לכלבים כדקתני הכא ואם מתו יפדו, אבל מדרבנן איכא פלוגתא דאיכא מ"ד אין פודין אעפ"י שיש בה קדושת דמים עכ"ל, וכן כתבו התוס' בפסחים כ"ט ד"ה אין פודין. - אבל תמהני טובא דהלא עכ"פ תנן הכא במשנה ואם מתו יפדו, ומשמעו דאין כאן איסור כלל, מדלא תנא אין פודין ולפרש שהוא מדרבנן, וא"כ ע"כ סתם משנה זו דלא כהמ"ד אין פודין, וא"כ מה העלו בתירוצם שרצו ליישב המשנה ככו"ע וזה ליתא מדתנא ואם מתו יפדו. - ומצאתי בפנ"י לפסחים שם שהקשה בזה. - ומדייק ג"כ דע"כ הא דתנא אם מתו יפדו היינו גם בלכתחילה כמו דקתני יוצא לחולין ליגזז וליעבד וכו' ועוד דעכ"פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכו"ע אין פודין, וזהו נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחילה, ולדעתי צע"ג ליישב עכת"ד, יעוי"ש. ט ונראה בכוונת דברי התוס' דסברי דאין סתירה מהמשנה. - והיינו דבאמת בקדושת דמים לכו"ע יש דין פדייה. - ורק להאכיל לכלבים אין פודין, אבל יש תורת פדיון בזה שלא שייך להאכילה, ונפק"מ לענין העור של בהמת הקדשים. - דהעור כיון שאינה בת אכילה והיא מותרת בהנאה, להכי שייך בה פדיון. - וזה דוקא בהקדשים שקדם המום להקדשו, משא"כ בשקדם ההקדש להמום, דאז ליתא בפדייה גם העור כדאיתא ב"ק נ"ג בשור פסוה"מ