נזר הקודש - בכורות עד

דבר אחר גם אליבא דר"א דסבר דאחריות הוא ג"כ בעצם הפדיי' כמו שאמר רבא בסוגיין לפדיי' הקשתיו, ובא לאפוקי הנאה, וכמו שפירש"י. - אפשר שענין שליחות הוא ג"כ כמו הנאה, ואינו בעצם הפדייה, וזה לא נכלל בההיקשא. - ולהכי אעפ"י שפדיון פט"ח לא בעי שליחות, אבל פדיון הבן שפיר יש מקום לומר דבעינן שליחות מטעם דהמצוה מוטלת על האב ומצוה דילי' היא. - והנה הר"ן בפר"ק דפסחים כתב דמילה ופדיון הבן מברכין בעל כיון שיכול לפטור ממנה על ידי אחר.- ולא דמי' לתרומה דשאני תרומה שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קיי"ל אתם גם אתם לדעתכם. - אבל מילה ופדיון הבן שאחר יכול לעשותו עכת"ד יעוי"ש. מבואר דפסיקא לי' להר"ן דפדיון הבן ג"כ לא בעינן שליחות ויכול אחר לפדות בלא דעת האב. - ואפשר דסבר הר"ן דזה נלמד מפדיון פט"ח, והוא מטעם ההיקש דאיתקשו להדדי, אבל זה תמוה דמה ענין זה לההיקש כיון שאין זה בעצם הפדייה. - אלא הוא מילתא אחריתי.- ואפשר דדן בזה הר"ן מצד הסברא דפדיון הבן. - והוא מטעם דאין זה אלא חוב גרידא. והיינו דאין בזה משום התפסת איסור או קדושה, ואינו דומה לפדיון פט"ח שהוא לאפקועי איסורא, או לפדיון הקדש. - ודמיא לפורע חובו של חבירו דלא בענין דעתו, ובאופן שהכהן מקבל חובו מה שמגיע מפלוני עבור בנו הבכור הרי"ז פרעון מעליא. - ובעיקר הענין אם בעינן שליחות לפדיון הבן כבר האריכו בזה הפוסקים, ועי בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן קכ"ג. א דף י"ג משנה, לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו. - כתב הרמב"ם בפיה"מ ומה שאמר קוברו להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה יעוי"ש, ותמוה דהלא שיטת הרמב"ם כר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה גם מחיים ופשיטא לאחר העריפה שגם לר' שמעון אסור בהנאה. - ודוחק לומר דהרמב"ם בא לפרש המשנה כר' שמעון. - ובתוסיו"ט מצא בנא"י דקודם עריפה אסור רק הנאת דמיו ולא הנאת גופו יעוי"ש. - אבל קשה הא דפריך לעיל ט' ע"ב והרי בכור אדם שצריך פדייה ומותר, ופירש"י היינו למעשה ידיו יעוי"ש, וקשה הא מעשה ידיו זהו הנאת גופו. - הרי מבואר דפט"ח גם הנאת גופו בכלל האיסור, ומצאתי בחדושי אור גדול שם במשנה שהקשה בזה, ומפרש דהכוונה שימכר בעבד עברי יעוי"ש. - אמנם בעיקר הדבר אין להעמיס כן בכוונת הרמב"ם מטעם דמשמע דהרמב"ם סבר דגם הנאת גופו אסור מחיים, וזהו מדכתב בפרי"ב מבכורים ה"ד וז"ל לפיכך לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן, אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה יעוי"ש, ומדכתב להשתמש בו לשון זה מורה הנאת גופו. - ועוד דהלא מבואר בסוגיא ט' שם רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו, ופירש"י כגון גיזה ועבודה. - הרי מבואר דלר' יהודה מחיים גם הנאת גופו אסור. - ועוד הא דתנן המקדש בפ"ח אינה מקודשת, ומשמע בסוגיא בקדושין נ"ז דלר' יהודה לא בעינן לאוקמי' לאחר עריפה, אלא גם מחיים אינה מקודשת.- וקשה אם אמרינן דהנאת גופו מותר מחיים הלא יכולה להתקדש מטעם השיווי דהנאת גופו. - וברור שהגירסא השניי' שמביא התוסיו"ט עיקר דלר' יהודה הנאת גופו אסור בין קודם עריפה ולאחר עריפה. - ולפי"ז תמוה טובא מדוע פירש הרמב"ם דהמשנה בא להודיענו דלאחר עריפה אסור בהנאה דזהו רק לר' שמעון. - ועיין לעיל בסוגיא ט' ע"ב מה שכתבנו בביאור דברי הרמב"ם. ב שם, במשנה, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה. והנה הרמב"ם חשב עריפה למצוה. וכן מורה לשון המשנה שקורא לזה מצוה. - אבל הראב"ד השיג עליו וכתב דעריפה לאו מצוה היא אלא היא מעשה רצח בעלמא הוא. - וכתב דהתנא שנה בלשון מצוה מטעם דכתב דהפדיי' מצוה שנה בלשון מצוה יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בהא דיבום וחליצה ששנה התנא דמצות יבום קודמת למצות חליצה, דלהרמב"ם חליצה ג"כ מצוה. אבל להראב"ד אינו ראיה שחליצה היא בגדר מצוה. - ונפק"מ אם יש מצוה לעשות חליצה באופן שאינה רוצה להנשא אם יש חובה לחליצה עבור קיום המצוה גרידא, ותליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד. ג והנה בריט"א מביא בשם התוס' בהא דתנן מצות יעידה קודמת למצות פדייה. - כתבו דהפדייה לאו מצוה היא דבעל כרחי' דאדון הוא, יעוי"ש. - ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ כהראב"ד דכל הני דחשיב התנא הכא באם לא רצה שאינן בגדר מצוה אעפ"י שהתנא קורא לה מצוה. - ומסתמא כמו שהדין בייעוד ופדייה שהפדייה לאו מצוה היא, ומ''מ קורא לה התנא מצוה, וע"כ משום איידי, וכמו שכתב הראב"ד לפדייה ועריפה דפט"ח. הנה ע"כ כן הוא הדין בחליצה דלאו מצוה היא. פרק שני א משנה, הלוקח עובר וכו' שנאמר בישראל. - חזינן דסבר התנא דהמיעוט בישראל בא למעט שותפות עכו"ם מבכור בהמה טהורה. ולעיל בפר"ק ממעט התנא שותפות עכו"ם ג"כ מדכתיב בישראל, וזהו מה שנאמר במדבר ג' הקדשתי לי כל בכור בישראל כמו שפירש"י שם. - ולכאורה מדוע לא נאמר דהמיעוט בישראל האמור במדבר שם ממעט שותפות עכו"ם בפט"ח. - ולא בבכור בהמה טהורה, וזה מסתבר מטעם דבפט"ח כהנים ולוים פטורים.- משא"כ בכור בהמה טהורה שגם כהנים והלוים חייבים כדתנן הכא במשנה, א"כ יש לומר דשותפים עכו"ם אינו פוטר. - ועל זה דרשו רבותינו למעט שותפות עכו"ם מדכתיב בקרך וצאנך כדאיתא בחולין קל"ה ע"ב ומטעם זה יש מקום ליישב הא דאיצטרך תרי קראי למעט שותפות עכו"ם, והיינו דאי לא כתבה תורה אלא חד קרא למעט שותפות עכו"ם הוי מוקמינן לי' לפט"ח מטעם שאינו נוהג בכהנים ולוים. - אמנם מדחזינן דהתנא דרש למעט שותפות עכו"ם מבישראל, ע"כ סבר התנא דהמיעוט ממעט בישראל ממעט שניהם. - וע"כ צריך לומר דמדכתיב