נזר הקודש - בכורות עג

ששת מטעם דהלכה כמותו באיסורי, לגבי רב נחמן, ולא חש לאוקימתא דרבא מטעם דנדחה מכח שניהם. ו והנה זה ודאי אפילו לר"א דסבר דההיקש פדיון פט"ח לבכור אדם לגמרי הוקש. - מ"מ אם מת הפט"ח ליכא חיוב פדיון. - אעפ"י דבכור אדם בשמת לאחר שלשים יום חייב בפדיון. - משום דשאני פדיון פט"ח שאין החוב ברור דהרי אם ירצו הבעלים היו עורפין, וכן מצאתי בריט"א מביא כן בשם התוס' כת"י. - והנה מקשה שם הריט"א מהספרי בפ' קרח דדריש למעט פדיון במת הבכור, והיינו שדרשו שם מאך פדה תפדה דאך ממעט מתה, ומפרש דכוונת הספרי למעט בכור שמת שאינו בפדייה, ומתמה על התוס' יעוי"ש. - אבל דבריו תמוהים דע"כ הספרי שם בבכור בהמה טהורה שאינו בפדייה מטעם דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אמנם בכור בהמה טמאה שמת אסור בהנאה. - וא"כ לא שייך גבי' פדיון כיון דאסור בהנאה, וא"כ לא שייך לומר לפדותו ולהאכילו לכלבים. - וע"כ דמיירי הספרי בבכור בהמה טהורה. - והא דכתבו התוס' לומר דליכא חיוב פדיון בפט"ח שמת, הכוונה חיוב דמים גרידא, אבל לא שמותר הפט"ח בהנאה, דהרי איסורי הנאה אינו תופס דמים, ואין בחליפין. - אבל מפני ההיקש לבכור אדם לכאורה יש לומר דיש חיוב דמים כמו גבי בכור אדם. - על זה כתבו התוס' דמעולם לא נתחייב בזה מטעם דבידו לערפו. - ואין זה שייכות להדרשא דהספרי דבא למעט שלא לפדות הבכור להאכילו לכלבים, שזה בודאי מיירי בבכור בהמה טהורה, וכן מפרש ג"כ בהתוה"מ. ז ואין לומר דכוונת הספרי גם על פט"ח, והיינו דאם ישנו בפדייה ממילא יהי מותר בהנאה ג"כ ויכול להאכילו לכלבים. - וממילא כשמיעטה התורה מפדיון במת הבכור גם פט"ח בכלל. - דע"כ זה ליתא. דהרי אם נאמר דיש חיוב פדיון כשמת לאחר שלשים מטעם ההיקש לבכור אדם. - א"כ יש לומר דיש חיוב פדיון מטעם החיוב דמים כמו בפדיון הבן לאחר שלשים דאעפ"י דלא שייך להתירו בהנאה מ"מ חיוב תשלומין דדמים יש כאן. - וא"כ מדוע לא תהי כן גם בפט"ח שמת לאחר שלשים. ובזה לא שייך המיעוט שמיעטה התורה מפדיון כשמת הבכור, דבזה הכוונה שהמיעוט מורה שאין בכחו להתיר הנאה להאכיל לכלבים, אבל אין בזה המיעוט בשמת לאחר שלשים שהוא רק מטעם חיוב דמים, ומוכח דכוונת הספרי רק למעט דין פדיון מבכור בהמה טהורה, להתירו בהנאה להאכיל לכלבים. ח והנה יש לעיין להני תנאי דסברי תפדה מיד בין לענין דיעבד ובין למצוה לכתחילה. - אבל אכתי יש לחוש לספק נפל. - עי' בריט"א שמאריך בזה טובא. - ולכאורה הוא דקדוק עצום. - אבל נראה מזה ראיה לשיטת הרמב"ן שסבר דבן שמונה דינו כחי כל זמן שהוא חי כאשר מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ס"ד וביארנו שזהו שיטת רבי יוסי בפר"ו דמכשירין, וכן איתא בתוספתא דשבת פרט"ז דיש בו משום אבמה"ח. - והנה לפי"ז דגם אם הוא נפל דינו כחי ובר פדייה הוא כל זמן שהוא חי. - וחידשה תורה דכמו שדינו כחי לענין כל מילי, הנה הוא כחי גם לענין זה שהוא בר פדייה. ואינו דומה לבכור אדם שאינו בר פדייה כל זמן שלא בא השיעור המברר שהוא ספק נפל. - והיינו שגזירת הכתוב הוא שזהו השיעור המברר להוציאו מידי ספק נפל, וזהו לאחר שלשים יום שזה מחייבו בפדיון. - ובפט"ח השיעור הוא בחיותו. - אם רק בחיים ואפילו חיות כזה שיש לבן שמונה. - אבל חידוש דין הוא שיהי' חיוב פדייה לבן שמונה, ובודאי לא כן הדבר מדלא הזכיר זה אחד מן הפוסקים. ט לכן נראה דהתורה אמרה דין זה דתפדה מיד היינו על דין הרוב. - דכיון דאזלינן בתר רובא. - ועל זה אמרה תורה בזה ג"כ דין פדיון. - ואין זה פלא דהרבה דינים נאמרו בתורה על סמך ארובא. - י ויש לעיין לשיטת ר"א דסבר דמצות פדיון פט"ח דוקא לאחר שלשים יום כמו בפדיון בכור אדם, הנה בשמת הפט"ח לאחר שלשים מדוע לא יתחייב בפדיון כמו בפדיון הבן. - ובזה לא יספיק תירוץ התוס' מטעם דמעולם לא נתחייב בדמים. משום דכל עיקר הסברא הוא מטעם דליכא חיוב דמים, משום דבידו של הבעלים לקיים מצוה דעריפה. אמנם כל זה כשהוא חי. משא"כ בשמת ששוב ליתא בעריפה ממילא תסוב חיוב דמים כמו בפדיון הבן. יא ואפשר לומר דכיון דאין חיוב דמים ברור. - כי מעולם לא נתחייב בחיוב דמים בודאי. דהרי החיוב כן הוא או שיפדה או שיערפנו. - ולא דמי לפדיון הבן שחיוב דמים אצלו ברור, וזה לא נפקע על ידי מיתה דהבן. - ולא מיבעי' לשיטת הרמב"ם דעריפה מצוה היא. - א"כ יש בזה אחד משני חיובים או פדייה או עריפה. - אלא אפילו לשיטת הראב"ד דעריפה לאו מצוה, והתורה אינה חפצה בעריפה. - אבל כיון שעכ"פ יש יכולת בידו להפקיע זכותו דהכהן, ממילא אין כאן חיוב דמים, וכמוש"נ. - יב והנה המחנא"פ ה' זכיי' ומתנה סי' ז' כתב והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאתקשו זו לזו בכור אדם לבכור בהמה, או"ד בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב יעוי"ש, ולכאורה קשה היאך פסיקא לי' להמחנא"פ בדבר ההיקש דבכור אדם לבכור בהמה. - והלא הכא בסוגיא מסיק דרבנן דר"א לא ס"ל להאי היקשא, ומדוע לא נחית לזה.- ועוד קשה דאם אמרינן האי היקשא. א"כ היאך אפשר לומר דפדיון הבן בעינן שליחות מטעם דכתיב בעלים, וזהו מדכתיב בכור בניך. - א"כ לילף אח"כ פדיון פט"ח מפדיון בכור אדם דליבעי שליחות ודעת בעלים, מטעם ההיקש דאיתקשו להדדי. - ומדחזינן דפדיון פט"ח לא בעי שליחות, ופודין פט"ח גם בלא דעת בעלים, א"כ ע"כ מוכח דכן הדין גם בבכור אדם דלא בעינן שליחות בפדיון בכור אדם. יג והנה לפי מה שביארנו דלעצם הפדיי' לכו"ע הוקשו להדדי. - ועיקר הפלוגתא למילי אוחרי כגון לענין אחריות וכדומה. והנה לענין אם בעינן שליחות לפדייה, נראה שזה אינו בעצם הפדייה אלא הוא דבר אחר. - ואפשר שזה נקרא