נזר הקודש - בכורות עב

ה ובזה יש לפרש טעמו של הרמב"ם שהשמיט דין המשנה של חיוב אחריות, והתוסיו"ט תמה בזה בצ"ע, ולפי מה שכתבנו אפשר שיסודו של הרמב"ם מסוגיא זו והיינו רבנן דר"א דלא סברי היקשא לחיוב של אחריות. - וע"כ דמפרש הרמב"ם דדין המשנה יחידאה היא ואליבא דר"א, וכמוש"נ. ו שם דתניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פט"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא לעצמו. והנה הקשו גדולי האחרונים דכיון דלר"א פט"ח אסור בהנאה. וסבר ג"כ דבהפרשה לחודיא לא נפקע באיסור עד שיגיע הפדיון ליד הכהן. - א"כ בספק פט"ח שג"כ אסור בהנאה מספק א"כ בהפרשת טלה לחודיא אכתי באיסורי' קאי. ז ונראה דכיון דכל עיקר הא דבעי ר"א נתינה לכהן לאפקועי איסורי' נלמד מההיקש לבכור אדם, ובכור אדם נלמד מהא דאמרה תורה יהיה לך כדאיתא לקמן ג"א. - וכיון דבספיקא ליכא חיוב נתינה כדין הממע"ה, וא"כ ע"כ גם בבכור אדם כן הדין דסגי בהפרשה ופט"ח לא עדיף מיני'. - וזהו ג"כ הא דאיתא בירושלמי תרומות פר"ו ה"א וז"ל שם ואין יסבור רשב"ל כרבי ובלבד בדבר שזקוק ליתן לכהן, אבל בדבר שאין זקוק ליתן לכהן אף רבי מודה דהיא מתניתין המפריש פדיון פט"ח ומת ר"א מחייב באחריות וכו' ומודה ר"א בפט"ח שנפל לו מבית אבי אמו כהן יעוי"ש. מבואר להדיא דבאופן שאינו זקוק ליתן לכהן סגי בהפרשה, וע"כ הביאור בזה משום דלא קרינן בזה יהיה לך. - וא"כ ה"נ בספק פדיון פט"ח כיון שאינו זקוק ליתן לכהן סגי בהפרשה לחודיא. - ולדעתי גם הפדיון בכור אדם בספיקא סגי בהפרשה לחודיא. ח והנה לענין חיוב אחריות בפדיון בכור אדם נקטו הפוסקים דחייב באחריות כסתם משנה דלקמן. - ויש לעיין היאך הדין במזכה לכהן על ידי אחר ואח"כ נאבד אם חייב באחריות. - וראיתי שנחלקו בזה המחנא"פ והריט"א בפר"ח לקמן. - דהנה המחנא"פ בה' זכייה סי' ל"ג סובר דכיון דחייב באחריות עד שתבוא הנתינה ליד כהן לא מהני זיכוי על ידי אחר, והריט"א סובר דזכייה ע"י אחר הרי"ז כאילו בא לידו ממש. - ונראה כי זה מבואר בירושלמי פר"ו דתרומות שם רבי בון בר חייא אמר קומי ר"ש בן לקיש אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו, בדם כמ"ד מתנתו מקדשתו בלא כן אינו צריך זכייה אמר להן במזכה ע"י אחר יעוי"ש. - מבואר דגם באופן שיש חיוב אחריות כמו התם דמתנתו מקדשתו. ומ"מ מהני גם בזיכוי על ידי אחר, וזה נחשב בא ליד כהן ממש. א שם תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר ל' יום פדיון פט"ח לאלתר ורמינהו אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפט"ח פחות משלשים יום, אמר רב נחמן לומר שאם פדאו פדוי ביאור הדברים דשני דינים איכא בפדיון פט"ה דמצוה לכתחילה להיות פודה לאחר שלשים יום. - אבל בדיעבד אם פדאו מקודם הוי פדיון מעליא. - והטעם בזה לפי מה דתניא לעיל י' ע"ב דרבתה תורה מתפדה שהוא לאלתר. - אבל מפני ההיקש לבכור אדם הכוונה להמתין עד שלשים יום. - ומקוים בזה תרתי הריבוי דתפדה - המורה על דיעבד, וההיקש המורה על המצוה דלכתחילה. - ולפי"ז ע"כ לא סבר רב נחמן דפלוגתא הני תנאי אם מקשי פדיון פט"ח או לא מקשי וכמו שמתרץ רבא. - אלא גם אליבא דרבנן דלא מקשי פדיון פט"ח לפדיון בכור אדם. - היינו דלא מקשי לענין חיוב אחריות שזהו דין חדש בפדיון, אבל לענין קיום המצוה בשעתה שפיר נלמד מההיקש לבכור אדם. - ונראה דזהו הביאור בתוס' כת"י הובא בריט"א שכתבו וז"ל ושמא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמרי שפיר למצוה פט"ח מפדיון הבן עכ"ל, והיינו אפילו לרבנן דלא מקשי, - אבל לענין מצוה בלכתחילה שפיר סברי להאי היקשא. ב שם, רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו. והיינו דמצות פדיון הוא לאלתר לכתחילה. והיינו דע"כ כיון דרבתה תורה מתפדה שהוא לאלתר כתנא דברייתא לעיל זהו המצוה. - אבל אינו עובר עליו עד שלשים יום, וזהו ג"כ ע"כ מטעם ההיקש, וזהו ג"כ אליבא דכו"ע והיינו אפילו לר"א דסבר לגמרי ההיקש לבכור אדם. - אמנם כיון דעכ"פ רבתה תורה מתפדה שהכוונה לאלתר, ע"כ זהו המצוה לכתחילה. ג שם, אלא אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקשי הא רבנן דלא מקשי. - ביאור הדברים דמאן דסבר ההיקש לבכור אדם לגמרי הוקש. - ולא דרשי מתפדה לאלתר. - אלא המצוה אחר שלשים יום כפדיון הבן, ולרבנן דלא סברי ההיקש המצוה דפדיון פט"ח מיד כדדרשינן מתפדה. ד והרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ו פוסק כרב ששת וכתב מרן מטעם דהלכה כרב ששת באיסורי יעוי"ש, ולכאורה הלא זהו רק לגבי דרב נחמן, אבל הכא איכא גם אוקימתא דרבא. - ורבא הלא סבר דאליבא דרבנן דלא מקשי החיוב פדייה דפט"ח הוא לאלתר דוקא. - וא"כ מה מהני דהלכה כרב ששת באיסורי שזהו רק לגבי דרב נחמן אבל אליבא דרבא הלא סבר דלרבנן אסור להמתין עד שלשים יום. ה והנה אתי שפיר פסק הרמב"ם לפי מה שכתבנו לעיל דגם רבנן סברי להאי היקשא היינו לעצם הפדיי', ורק בזה שנוגע לענין אחריות וכדומה לזה לא סברי רבנן להאי היקשא. - ורבא דאמר דמדכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר, אעפ"י שאמר זה לר"א אבל ע"כ גם רבנן סברי כן. ורבא שחידש בזה לענין זמן הפדייה דתליא ג"כ בהיקשא סבר דזמן הפדיון סבר ר"א דגם זה בכלל ההיקש, ורבנן סברי דזה ליתא בכלל ההיקש, וזהו מפני שאין זה בעצם הפדייה. - ובזה פליג על רב ששת. דסבר דגם בזה סברי רבנן לההיקש. - אמנם כיון דרב נחמן ורב ששת ע"כ סברי דלא כרבא בזה אלא סברי דגם זה בכלל ההיקש. - ורק פליגי לענין קיום המצוה בשעתה דרב נחמן סבר דהקיום המצוה אחר שלשים בדוקא, ובדיעבד מהני מקודם שלשים יום, ורב ששת סבר דגם לכתחילה איכא מצוה. - נמצא דלשניהם סברי רבנן להאי היקשא, וא"כ הוי רבא יחיד לגבייהו, וממילא פסק כרב ששת לגבי רב נחמן. ובזה מיושב דברי מרן שכתב דהרמב"ם פוסק כרב