נזר הקודש - בכורות סח

דרבנן, אבל כל זה הוא רק בלכתחילה. שהוא במקום ודאי איסור. - משא"כ בדיעבד אם פדה הנדמה, אית לן לומר דישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - והיינו דכשם שאנו אומרים דהריבוי דתפדה תפדה מרבה בעלי מומין אם רק נקראים שה. - הנה יש לומר דגם נדמה כיון שבעצם הוא שה, ורק ספק הוא אם הגז"ש ממעט אותו. - ובמקום ספק בלא חזקה דאיסור ישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - וזהו סברת הרמב"ם שכתב דאם פדה פדוי, וזהו שמפני שנשאר בספיקא דש"ס רק אם הוא בשם שה, אבל כיון שהוא בעצמותו שה הנה ישנו בכלל הריבוי בדיעבד, ואהני הבנין אב לענין לכתחילה במקום איסור ודאי, אבל הגז"ש לא מהני לענין דיעבד מטעם הריבוי דתפדה תפדה שע"כ מרבה ספק, כמוש"נ. ו והנה לשיטת הרמב"ן והרא"ש דסברי דגם בדיעבד אינו פדוי בנדמה, אעפ"י דלא הוי אלא ספק גרידא בלא חזקה דאיסור, ולא סברי דבאופן זה דלא הוי אלא ספק ישנו לנדמה בריבוי דתפדה תפדה. יש לומר דאזלי לשיטתייהו בדבר ספד"א דסברי דבספד"א דין התורה דאזלינן לחומרא. - וממילא נשאר הספק כהבעי' דהש"ס, ולהכי סברי דגם בדיעבד הפדיון בנדמה לא מהני. - וצריך לפדות פעם שני כדין ספק דהיינו שמפריש טלה והוא לעצמו. - אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו בדבר ספד"א בלא חזקה דאיסור דמדין התורה הוא להקל, ורק מדרבנן מחמרינן. ולהכי לאחר שפדה בנדמה דלא הוי אלא ספק לחודיא בלא חזקה דאיסור להכי אין להחמיר מדרבנן גם כן. והוא דבאופן זה אשר מן התורה אזלינן להקל, יש להכריע דנדמה איתרבאי לפדיון מתפדה תפדה כמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז אזיל הרמב"ם לשיטתו והרמב"ן והרא"ש לשיטתייהו, וכמוש"נ. ז והנה בקרית ספר כתב וז"ל נדמה אין פודין בו, ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאורייתא, יעוי"ש. ולשונו אינו מדוקדק דלפי דבריו משמע דהטעם דהוי ספד"א קאי על דיעבד, וזה לכאורה תמוה דהלא בספד"א לא מהני דיעבד. - והיה לו לכתוב הטעם דספד"א על אין פודין בנדמה ואח"כ לכתוב דבדיעבד פדוי. - ולפי מה שכתבנו דסברת הרמב"ם דבספק אמרנין דישנו בהריבוי דתפדה תפדה אתי שפיר דהטעם דספד"א קאי על דיעבד, כמוש"נ. ח שם, ת"ש דתני רבה בר שמואל איזהו כלאים רחל שילדה מין עז ואביו שה וכו' אלא לפט"ח שאין פודין בנדמה, ויש לעיין הלא לפי מה שכתבו התוס' ביומא שם דעיקר הא דמספקא להש"ס בנדמה הוא מטעם הבנין אב דאמר רבא דשה האמור בתורה ממועט כלאים דלפי זה יש מקום לומר דנדמה ג"כ ממועט. - וממילא מטעם הספק לחודיא ע"כ אין פודין בנדמה. - מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור דהפט"ח. - וא"כ קשה למ"ל קרא למעט נדמה שאין פודין בו. - ומצינו כזה שפריך הש"ס בחגיגה ד' איצטרך קרא למעוטי ספיקא, ופירשו התוס' ביומא ע"ד דכוונת הש"ס דכיון דגם מספיקא לא מייתי קרבן, לא בעינן קרא למעט יעוי"ש. וא"כ ה"נ הכא בנדמה כיון דגם מספיקא לחודיא אין פודין בנדמה מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור. ט אמנם לשיטת הרמב"ם אתי שפיר. - והוא דיש לומר דאיצטרך קרא למעט נדמה שאין פודין בו בודאי ולא מהני אפילו בדיעבד. - ולפי"ז גם כשדחי הש"ס דהקרא אתי למעשר בכדי שלא נילף מבכור לענין מקצת סימנים, וממילא נשארה הבעי' דנדמה בלא פשיטות. - אבל נשמע מזה לענין דיעבד דלא הוי אלא ספק גרידא ואין כאן ודאי איסור. דמהני הפדיון, ומזה הוי סיוע להרמב"ם דבדיעבד הפודה בנדמה פדוי. י איברא ברא דיש לדייק בהא דקאמר הש"ס דהקרא מלמדנו לענין מעשר באופן שיש בו מקצת סימנים דלא נילף העברה העברה מבכור כמבואר. וקשה הא גם בלא קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים כיון דאיכא שני לימודים היינו גז"ש מבכור וגז"ש מקדשים. - והוי שני לימודים הסותרים זה את זה והוי ספיקא דדינא ממילא פטור ממעשר, מטעם דבעינן עשירי ודאי. - אבל יש לומר דבאופן זה אית לן למיזל לחומרא כמו"ש התוס' ב"ק ג' דמדה היא בתורה. - וא"כ אי לאו האי קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים הוי לן למיזל לחומרא למילף העברה העברה מבכור לחייב במעשר במקצת סימנים, ועל זה בעינן קרא דמקדשים ילפינן. א שם, איבעיא להו מהו לפדות בפסוה"מ וכו' כיון דאסור אין איסור חל על איסור, והיינו דאין איסור פט"ח חל על איסור דפסוה"מ וכדפירש"י. וקשה טובא הלא הטלה הבא בפדיון פט"ח מותר בהנאה, ולא חל עליו איסור הנאה דפט"ח כלל. וא"כ מה שייך הכא הא דאין איסור חל על איסור. - ולא מצאתי למי שהעיר בזה. ב ונראה דהפדיון פט"ח בשה שמפקיע הקדושה מהחמור בעינן באופן שראוי לקבל האיסוה"נ שחל על הפט"ח. והיינו דאם הוא ראוי לחלות האיסור, אז יש בכחו להפקיע איסור. - אבל אם אין בו חלות האיסור, אין בכחו להפקיע איסור. - ומזה תצא שאין פודין בדבר האסור בהנאה. - ולהכי בפסוה"מ שאסורין בגיזה כדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - אינו יכול להפקיע האיסור מהפט"ח. מטעם דבעינן שה שיכול לקבל החלות של איסור מהפט"ח. וזהו הביאור אין איסור חל על איסור, - וזהו הביאור בהבעי' שבעי מהו לפדות בפסוה"מ. - כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור, והיינו דלא אתי איסור גיזה ועבודה ויחול על איסור גיזה ועבודה דפסוה"מ. - וכיון דלא מצי למיתפס. - האיסור מהפט"ח אין זה שה האמור בהגז"ש שה שה מפסח. וליתא ג"כ בכלל הריבוי דתפדה תפדה מטעם דחסר לו זה החלות. - או"ד כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא. - והיינו דכיון דבפועל לא חל על השה האיסור דהפט"ח, להכי אין בזה קפידא מה שאין בו בכח להיות חל עליו איסור גיזה ועבודה, זהו הביאור בהבעיא. ג ובזה יש מקום להעיר מה שהעיר בהגהות הרש"א מהגמ' כריתות י"ד אקדשה מגו דאיתוסף