נזר הקודש - בכורות סט

איסור הנאה.- וזהו דיש בכח לחלות איסור הנאה על הפסוה"מ דמותר בהנאה. - והיינו כי בזה בעינן שיחול האיסור גיזה ועבודה שישנו בפט"ח וכמו שמדייק רש"י גיזה ועבודה. א ע''ב, איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה, - ביאור הדברים כי השה הניקח בפירות שביעית אסור לעשות ממנו סחורה דהיינו שעל ידי הפדיון ניתר הפט"ח להבעלים, והרי"ז כמו שלוקח חמור בשה של שביעית. - והקשו בתוס' מדוע אסור לקנות בהמה טהורה מדמי שביעית כיון שהנאתו וביעורו שוה דהיינו בזה שנהנה ממלאכתו הוי הנאתו וביעורו שוה יעוי"ש. - ולכאורה יש לומר דשאני בין הקדושה הראשונה שהוא עצם שביעית. - משא"כ להיות לוקח מדמי שביעית זה נקרא סחורה. - אבל ע"כ סברי התוס' דאין לחלק ביניהם, וכמו"ש התוס' ב"ק ק"ב דלר' יוסי אין הבדל בין פירות שביעית עצמן לבין לחול קדושת שביעית על כל דבר שהוא לכם יעוי"ש. - וכמו כן לרבנן בעינן הנאתו וביעורו שוה בין בפירות שביעית עצמן ובין דמי שביעית. - וכשם שזה מותר גם זה מותר, ולא נתמעט מלאכלה. ב א אבל נראה דהנה כשיבוא זמן הביעור מה יעשה בהחמור דכיון שנתפס בקדושת שביעית וחייב בביעור. - וביותר לשיטת הרמב"ם בפר"ז משביעית ה"ג דאם לא מצא אוכלין משעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן יעוי"ש. וא"כ אין סברא שיעשה כן להחמור. - והנה יש עצה ע"י חילול על איזה דבר. ויצא החמור לחולין ויותפס על החליפין קדושת שביעית, ובטח יחליף על הפחות משויו כדין כל הפודה דיכול לפדות גם בפחות. - וא"כ איכא בזה מסחר בפירות שביעית, ויש לפרש דזהו כוונת הש"ס לאכלה ולא לסחורה דהיינו שע"כ יעשה מסחר בהחמור בשיגיע זמן הביעור, ואפילו לשיטת הראב"ד הובא שם בהשגה דהביעור הוא רק הפקר, וזהו גם שיטת התוס' הובא בתוס' יו"ט פר"ט שביעית מ"ב שסוברים כשיטת הראב"ד הנה בודאי לא יפקיר החמור. - ובטח יחליפנו באיזה דבר בכדי שירויח. - וא"כ איכא סחורה. - ואפשר שזהו סברת רב חסדא דאמר בהמת שביעית אין פודין בו את הודאי. - ג והנה מהא דתניא ב"ק ק"א בגד שצבעו בקליפי שביעית ודלק יעוי"ש. מבואר דדין ביעור הוא בשרפה, ומבואר כשיטת הרמב"ם. - אבל לפלא שלא כתב הרמב"ם בפר"ו ה"ב בדין בגד שצבעו מקליפי שביעית שידלק. - ואפשר שסמך על מה שכתב בפר"ז שכל דמי שביעית דינן בשריפה לאחר הביעור. שם, ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' האוכל מעיסת שביעית וכו'. א כתב הרמב"ם בפר"ח מבכורות ה"ט וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת בבכורה הרי"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו' יעוי"ש, וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה וקא בעי לאקטורי מאימורין עכ"ל, וכתב מרן ונראה שנוסחת רבינו היה כתוב ולא לסחורה יעוי"ש, והנה בדבר החיוב דבכורה יש שני אופנים. א) הקרב ע"ג המזבח. ב) הנאכל במומו, כמו בזה"ז.- והנה מדכתב רבינו הרמב"ם סתם משמע שכל דין בכורה עליו, וא"כ כוונת הרמב"ם שכתב חייב בבכורה, היינו ג"כ הקטרה, ועל זה הקשה הראב"ד דיש כאן לאכלה ולא לשרפה, מטעם הקטרת האימורין, ועל זה אמרו בגמרא דממועט מבכורה מטעם לאכלה ולא לשרפה, ובזה כתב מרן שגירסת הרמב"ם בגמ' דממועט מבכורה מטעם סחורה, והנה לגירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, תקשה בהא דפריך הש"ס שם דעיסת שביעית פטורה מן החלה מטעם לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, ומזה לכאורה ראיה לגירסת הראב"ד, שגם בבכור הוי הטעם משום לאכלה ולא לשרפה, והלח"מ שם דחק בזה וכתב דלגירסת הרמב"ם אע"ג דלא אמר רב חסדא אלא לאכלה ולא לסחורה, פריך לי' דכי היכי דדריש הכא, ה"נ נדרוש גבי חלה לאכלה ולא לשרפה יעוי"ש, אמנם לדעתנו לפי מה שביארנו יש ליישב גם בהא דחלה לפי גירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, וכאשר יבואר. ב כתבו התוספות בד"ה כיון דאילו מיטמא וכו', ואף על גב דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוא כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל. כוונת התוס' ע"כ כמו שביארנו לעיל דכיון דפירות שביעית לאכילה דוקא, ממילא שללה התורה עיסת שביעית ממצוה דחלה לגמרי, והרי"ז כעיסה שפטורה מן החלה, וממילא הוי כמפריש מחיוב על הפטור, וזהו כמו שכתבנו לעיל, אבל דברי התוס' לכאורה תמוה טובא בהא דהקשו דיפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית, דהלא א"כ הוי משנה על חבירתה, והדין גם בחלה דבעינן שנה שנה ואין מפרישין משנה על חבירתה כמבואר בפר"ד דחלה, וכן מבואר להלכה בשו"ע סי' שכ"ד, ומצאתי שעמד בזה ברי"ט אלגזי, אמנם אפשר לומר דכוונת התוספות בעיסת שביעית היינו עיסה הבאה מחליפי פירות שביעית שכל דין שביעית נוהג בו גם בחליפין, וא"כ יכול להפריש מפירות שנה זו עצמה שהעיסה נעשית. ג והנה לפי"ז ע"כ סברי התוס' דדין הוא בשביעית התופס החליפין אשר תחול על החליפין כל דין שביעית גם לענין זה דלאכלה ולא לשרפה, ואינה בת הפרשה מצד עצמותה, וגם לא מעיסה אחרת מטעם דנחשבת כעיסה ממין אחר של פטור, אעפ"י שבעצמותן של הפירות אינן מפירות של שביעית עצמה, ותצא דין חדש דהמחליף פירות שביעית בפירות של שנה ששית המחויבת במעשר שתחול עליהן תורת שביעית לפוטרן מן המעשר כדין פירות שביעית עצמן.