נזר הקודש - בכורות סז

לר"מ דליכא אלא חדא לריעותא הא דיוצ"ד פשיטא דפודין בו מטעם הריבוי דתפדה תפדה כדלעיל. ט עוד נראה דכוונת דברי התוס' בחולין שם שכתבו דהפסול הוא בב"פ מטעם שחוטה ואין פודין בשחוטה. - ולא היתה כוונת התוס' דלר"מ דפודין בשחוטה לומר דר"מ סבר יוצא דופן כשר לקרבן, דזה ודאי ליתא כמו שכתבנו לעיל. - אלא כוונתן דלר"מ דסבר דב"פ טעון שחיטה. - הנה הולד שיולד מהב"פ כשר להיות פודין בו. - וזהו כי הולד הנולד כדרכו לא הוי יוצ"ד. - משא"כ לרבנן דב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט, דאז גם הולד הנולד ממנו דינו כשחוט אם אין חוששין לזרע האב, ואפילו למ"ד חוששין לזרע האב הרי הוא בחצאי סימנים כמבואר בחולין ע"ה ע"ב יעוי"ש, והרי הוא פסול לקרבן מטעם דדינו כשחוט אעפ"י שלא הוי יוצ"ד. - וכל זה הוא דוקא לרבנן אבל לר"מ הולד של הב"פ כשר לקרבן ופודין בו, וזהו כוונת התוס' לחלק בין פסול יוצ"ד לפסול שחוטה, דלרבנן יש בולד פסול שחוטה ולר"מ אין בולד פסול שחוטה, וכמוש"נ. א שם, איבעיא להו מהו לפדות בנדמה וכו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה פרקינן, או"ד לא שנא, ולא איפשטא, - וכתב הרמב"ן הלכך אין פודין בו ואם פדה בו ומת פט"ח קודם שיתננו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופט"ח יקבר וכו' יעוי"ש. - וכן הסכים לזה הרא"ש בהלכותיו. ב אמנם הרמב"ם כתב בפרי"ב מבכורים ה"ט וז"ל אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי יעוי"ש. - מבואר דסבר דרק לכתחילה אין פודין מפני הספק, אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי, והפט"ח מותר בהנאה, וקשה טובא הלא מה מהני דיעבד במקום דהוי ספד"א שהוא לחומרא אם מן התורה או מדרבנן, וביותר הכא דאיכא חזקת איסור דהרי הפט"ח הוא ודאי בכור, והפדיון הוא ספק. - ואין ספק מוציא מידי ודאי איסור. - ומרן הכס"מ כתב דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף יעוי"ש. - וכוונתו לבאר דבזה שאני פט"ח מספק בכור בהמה טהורה משום דהתם הוי קדושה"ג, וכן מבואר בב"י ביו"ד סימן שכ"א, אבל זה לא יספיק דהלא עכ"פ הוי ספד"א, ומה מהני דיעבד. - ודברי הרדב"ז שם ג"כ שכתב דכיון דהוי ספיקא להכי בדיעבד פדוי. - וכן כתב בקרית ספר דהוי ספד"א ובדיעבד פדוי יעוי"ש. ותמוה טובא כמובן. - ועי' בריט"א מה שהביא בשם המהרי"ק לבאר שלהכי מהני דיעבד כיון דהאיסור תלוי בממון וכיון דלענין ממונא חשבינן לי' כפדוי דאם נתנו לכהן שוב אין מוציאין מידו כמו"ש הרמב"ן מטעם דהוי תפיסה ברשות, להכי גם לענין איסורא כיון דהוי קדושת דמים וכו' יעוי"ש. - והנה גם זה דברים מתמיהים הלא עכ"פ יש לצאת מספיקא לכהפ"ח להפריש טלה והוא לעצמו וכמו דתנן לעיל ט' דגם בספק פט"ח מפריש טלה והוא לעצמו. - ואין בזה הפקעת ממונא, ג ועוד אם אמרינן דכל שהוא בספק מהני בדיעבד ופדוי. - א"כ גם בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ליהני בדיעבד להיות פדוי. - וזה ודאי ליתא, דהרי כתב הרמב"ם שם בה"ח ולא בכוי. - והרמב"ם סבר דכוי לא הוי בריה בפני עצמה אלא הוא ספק חיה כמבואר בפרי"ד משחיטה יעוי"ש ואם אמרינן דבספק מהני דיעבד גבי פדיון פט"ח, א"כ מ"ש ספק חיה מספק הא דנדמה. ד ונראה דהנה חזינן מהסוגיא דבעי' בנדמה תלוי בדין כלאים מדקאמר הש"ס בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה נמי או"ד שאני נדמה. - מבואר מזה דנדמה הוא פועל יוצא מכלאים. - אמנם כן הדבר. - והוא לפי דברי התוס' ביומא נ"ט שכתבו וז"ל וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפר"ק דבכורות לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגז"ש אלא מבנין אב, וא"כ נדמה מהיכי תיתי וי"ל כיון דכלאים הוי מסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי, מהשתא נמעט נמי נדמה מגז"ש ונימא דגז"ש דוקא ולא נרביה מתפדה תפדה עכ"ל, ביאור הדברים דבאמת יש לרבות גם כלאים לפדיון, מטעם דכלאים איקרי שה דע"כ הני כלאים בין דאזלינן בתר אב הוא עז שפודין בו, ובין אזלינן בתר האם שהיא רחל ופודין בו וא"כ הגז"ש המלמדת דבעינן שה דהיינו שה שה מפסח אין למעט כלאים כיון דכלאים איקרו שה. - ורק משום הבנין אב המלמדנו בכוונת התורה שה ודאי בלא תערובות עז. וכן עז בעינן ודאי עז בלא תערובות שה וזהו כלאים. - וכיון שחידשה תורה דבעינן ודאין בלא תערובות היינו אפילו תערובות של המון שפודין בו. והוא מטעם דהתורה אינה קוראה שה אלא מי שהוא בלא תערובות. - ולפי"ז יש לדון על נדמה אעפ"י שהוא כולו שה בלא תערובות זרע. - מ"מ יש לדון דכמו שהקפידה תורה על תערובות אעפ"י שהוא ג"כ ממין הפדייה. - א"כ יש לדון גם על הנדמה אעפ"י שהוא כולו ממין שפודין בו. - אבל שינוי הצורה אפשר שמאבד השם שה שאמרה תורה, וזהו הביאור בהאיבעיא בנדמה שהוא פועל יוצא מכלאים. - וזהו סברת הבעי'. - ומטעם זה אין זה ענין לכוי שהוא ספק היה שהספק אם הוא שה בעצם, ובזה הוי ספיקא לחומרא ככל הספיקות דעלמא. - ולא מהני דיעבד ג"כ כיון דאיכא חזקת איסור דהפט"ח כמובן. ה אמנם בהא דנדמה כיון שבאמת הוא שה בעצמותו. ורק הספק אם התורה קורא אותו שה. אבל כיון שבעצמותו הוא שה, וגם עדיף מכלאים שנולד משני מינים, ונדמה הוא ממין אחד ורק השתנות הצורה, בזה מספקא להש"ס אם פודין בו.- וע"כ הספק כמו"ש התוס', והיינו או שהוא בכלל הריבוי דתפדה תפדה, או שהוא בכלל הגז"ש דשה שה למעט גם נדמה. - ובזה לא נפשטה הבעי' והוי ספד"א ולחומרא. - והנה להרמב"ם דסבר ספד"א הוא לחומרא רק מדרבנן הכא ג"כ הוי לחומרא רק מדרבנן ואעפ"י שאיכא חזקה לאיסור דהרי הפט"ח הוא ודאי איסור בהנאה, והפדיון הוא ספק. - אמנם חזקה לא מהני בספיקא דדינא דבשביל החזקה לא תשתנה הדין כמבואר בפוסקים. - וא"כ הוי רק איסור