נזר הקודש - בכורות סו

זה פדייה נתפס זה הפחות משוויו באיסור הנאה עד שיפדה בשווי'. א שם איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך כיון דאמר ר"מ ב"פ טעון שחיטה שה מעליא הוא, כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו וכו'. - והנה לכאורה יש להבין הלא ע"כ גם לר"מ ב"פ פסול לקרבן, ואם ילפינן משה דפסח הלא ב"פ פסול לפסח מטעם יוצא דופן. - וא"כ מה מהני הא דטעון שחיטה, וע"כ צריך לומר דפודין גם ביוצ"ד כמו שפודין בבע"מ מטעם דתפדה תפדה מרבה להפסולין. ורק אליבא דרבנן מיבעי' משום דהוי כשחוט, ולא מרבינן שחוט מתפדה. וע"כ משום דשחוט לא נקרא שה, ואפשר לומר דמזה למד הרמב"ם דסתם שה הוא דוקא חי. - והנה גם לרבנן באופן שאמו של הב"פ טריפה דאז טעון הב"פ שחיטה כדקאמר הש"ס ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, וא"כ לא הוי כשחוט, ואעפ"י שפסול לקרבן מטעם יוצ"ד, אבל כיון דעכ"פ נחשב כחי. - ואעפ"י שנטהר בשחיטת אמו מטומאת נבלות, והוי כשחוט לענין שלא מטמא טומאת נבלות, אבל עכ"פ כיון דלענין היתר אכילה טעון שחיטה, עכ"פ נקרא חי, ושפיר פודין בו. ב וגם במסקנא שהשיב מר זוטרא לרב אשי דע"כ אין לרבות ב"פ מתפדה, דא"כ שה מאי אהני לי' ופירש"י ומסתברא למעוטי ב"פ דכשחוט דמי ולא שה הוא. - הרי ברור להסוגיא דשחוט לאו שה הוא. וזהו כשיטת הרמב"ם דשה מובנו חי. - וזהו משום דבפסח חי בעינן או מטעם דבעינן שחיטה לשמה או מטעם דדרשינן מהיות משה מחיותי' דשה. - והגז"ש מלמדת דבעינן שה חי לפדייה. - וממילא גם טרפה ממועט מטעם דלא נקרא חי. - והנה הא דקאמר הש"ס א"כ שה מאי אהני לי' הכוונה להגז"ש. ובחולין ע"ד איתא להדיא שה שה מאי אהני ליה, והיינו הגז"ש. ג והנה מבואר בסוגיא זו דלר"מ שפיר פודין בב"פ מטעם דלא הוי כשחוט ואעפ"י שפסול מטעם יוצ"ד, - אבל בשביל פסול דיוצ"ד שפיר איתרבאי מתפדה תפדה. ד והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפירש"י שם בחולין דלהכי אין פודין בב"פ מטעם דפסול לקרבן משום יוצ"ד. - וזה תמוה דלפי"ז גם לר"מ אין פודין. - ומדקאמר הש"ס לר"מ פודין בב"פ ע"כ משום יוצ"ד לא הוי חסרון מטעם דישנו בכלל הריבוי דתפדה. - איברא דהתוס' שם הקשו לרש"י דא"כ לר"מ היאך פודין בו יעוי"ש. - אבל דבריהם ג"כ תמוה דהנה כתבו שם דהפסול הוא מטעם דב"פ דינו כשחוט יעוי"ש. - ומשמע מדבריהם דלר"מ דטעון שחיטה כשר ב"פ לקרבן. - וזה ודאי ליתא דע"כ פסול הוא לקרבן לכו"ע מטעם יוצ"ד. - ועוד דהרי זה יתום הממועט מתחת אמו כמבואר בחולין ל"ח. אבל ע"כ כוונת התוס' דאם רק לא נקרא שחוט דאז מטעם הפסול דיוצ"ד מתרבי שפיר מהא דתפדה, ומזה יש לתמוה על השעה"מ שכתב בפר"ג מאי"מ שכתב בדעת התוס' דיוצ"ד לר"מ כשר לקרבן. דע"כ אין להעמיס כוונה זו בתוס'. - והענין בזה כמו שכתבנו. - ולפי דברי השעה"מ הנה גם לרבנן אפשר לומר משום דב"פ שאמו טריפה הוי ע"כ לרבנן כמו לר"מ, והיעלה על הדעת דגם לרבנן כשר ב"פ לקרבן. - ואח"כ ראיתי בחידושי הר"ן לחולין שהביא שהרמב"ן הקשה כן על התוס' דמ"מ יפסול גם לר"מ משום יוצ"ד וכתב ולדידי לא קשה דפשיטא דפסול יוצ"ד תפדה תפדה מרבי לי' להיתרא, אבל לא פסול שחוטה. - משום דלא נקרא שה יעוי"ש. ושמחתי בזה כי כוונתי לדברי הר"ן. ה והנה דברי רש"י תמוה טובא. - וביותר דרש"י עצמו מפרש הכא בסוגיא דהטעם דבפסח פסול שחוטה מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח. - וא"כ למה פירש"י בחולין משום יוצ"ד. ו והנה ראיתי בתורת חיים מפרש בכוונת רש"י, והיינו דאעפ"י דברור להסוגיא דאין פודין בשחוטה מטעם דמשנה מפורשת היא, ורק בב"פ בעי מטעם כיון דרהיט ואזיל לאו שחוטה היא. - וא"כ כי קאמר הש"ס דגמר שה שה מפסח ע"כ לא הוי הטעם משום שחוטה, משום דגם גבי פסח עצמו לא קים לן דפסול מטעם חסרון שחיטה דאיכא למימר דשחיטה אינה מעכבת וכו' עכת"ד יעוי"ש. - ודבריו מרפסין איגרי דע"כ שחיטה מעכבת בפסח מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח וכמו שפירש"י הכא בסוגיא. ז ונראה ביישוב דברי רש"י שם בחולין שפירש משום יוצ"ד. - והיינו דלרבנן דסברי ב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט. - והנה בשביל זה לחודיא הוי מרבינן מתפדה תפדה לרבות דפודין בו משום דחדא ריעותא לא גרע מבע"מ דפודין בו. משא"כ שהוא פסול גם משום יוצ"ד, וא"כ איכא תרתי לריעותא חדא שדינו כשחוט, וגם יש בו משום יוצ"ד ואיכא תרתי לריעותא להכי אין לרבות מתפדה תפדה. - ובשלמא לר"מ דסבר דדינו כחי וטעון שחיטה, וליכא אלא חדא לריעותא מה שהוא יוצ"ד לחודיא, הנה בשביל פסול זה יש לרבות מתפדה תפדה. ומיושב קושיות התוס' שהקשו דלר"מ היאך פודין בו. אבל רש"י סבר דלר"מ דלא הוי אלא חדא לריעותא שפיר פודין בו מטעם הריבוי. - ולרבנן אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, ולפי"ז לפירש"י דחולין לא בעינן למימר דסתם שה הוא חי. - ואפילו אם אמרינן דגם שחוט נקרא חי כמו שקיי"ל התם ביומא דפר אפילו בדמו של פר. - וגם שחוט נקרא פר. - וכמו כן בשה אעפ"י שגם שה שחוט נקרא שה, מ"מ אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, וליכא בריבוי דתפדה תפדה. ח בזה שכתבנו מיושב דברי הכנה"ג בסימן שכ"א בהגהות על הטור כתב דלשיטת רבינו אפרים שפוסק כר' מאיר דאינו ניתר בשחיטת אמו, ודאי דפודין בב"פ וכמו דאמרינן בגמ' אליבא דר"מ לא קא מיבעי' לן דהוי שה מעליא ופודין בו. - והקשה בריט"א הא אפשר דרבינו אפרים סובר כרש"י בשמעתין ובפרק בהמה המקשה דגמר שה שה מפסח ופסח פסול ביוצ"ד ואפילו לר"מ פסול לפדיון וכו' יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו ע"כ כוונת רש"י דדוקא לרבנן אין פודין בב"פ מטעם דהוי תר"ל. - אבל