נזר הקודש - בכורות סא

נקבות אין לכהן כלום אלא מפריש עליהם ב' טלאים לאפקועי איסוריהן, והן לעצמן יעוי"ש, מבואר דאע"פ שיש ספקות מ"מ לא סגי בטלה אחד לצאת מספיקא אלא בעינן לאפרושי טלה אחד על כל ספק וספק, ולא סגי שיפריש טלה אחד, היינו להפריש פעם אחת ואח"כ להפריש אותו טלה על הספק השני. - אבל יש לעיין בטעמו של דבר דלכאורה כיון דלאחר הפרשה ראשונה זוכה בהטלה והוא לעצמו, וא"כ הרי הוי הטלה שלו, וא"כ מדוע לא יכול להפריש אותו טלה עצמו עוד פעם, וזהו באמת שיטת הר"ת בתוס'. ודברי רש"י ושיטתו בזה לכאורה תמוה טובא. ב והנה לכאורה אפשר לומר דסברת רש"י דכיון דהטלה הבא בהפרשה לצאת מידי ספיקא לאפקועי איסורא, והטלה הוי לעצמו הוא רק מספיקא דהמע"ה. והנה כל זה הוא רק לענין ספיקא דממונא אבל לענין איסורא אין כאן בירור. - ונקרא עדיין ממון של כהן, וא"כ כשבא להפריש עוד פעם באותו טלה. הרי זה כאילו פוטר עצמו בממונו של כהן. אבל זה ליתא מכח הסוגיא בב"מ ו' דאיתא שם דמייתי הש"ס סייעתא דתקפו כהן דמוציאין מידו מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר להתעשר דהרי נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן יעוי"ש, נמצא דאם לא מהני תפיסה, לא חשיב ממונו של כהן אלא הוא ממונו של בעלים, וכיון דמסקנא שם בסוגיא דתקפו כהן מוציאין מידו, א"כ מדוע לא מהני זה הטלה עצמו להפרישו עוד פעם לצאת מידי ספיקא ובזה הוי פשטות המשנה ופודה בו פעמים הרבה וצ"ע, ובריט"א מצאתי שהעיד ג"כ בזה. ג והנה הרמב"ם בספק בכור פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו. - והקשו עליו דהרי מהא דהספיקות נכנסין להתעשר מבואר דתקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, וזהו ע"כ מסקנת הש"ס. - אמנם הרשב"א בח"א סימן שי"א כתב לחלק בין ספק פט"ח עצמו לספק פדיון פט"ח. - והיינו דבספק פט"ח עצמו כיון דלא איתחזק ישראל בו יותר מהכהן, ולא הוי איתחזק הכהן יתר מהישראל והוי ספק השקול לשניהם, ולשניהם איכא דררא דממונא. - הלכך מאן דתפיס תפיס. - משא"כ בספק פדיון פט"ח דהיינו השה שהוא הפדיון יש לישראל חזקה דממונא, ואלימא חזקה טובא יותר מהפט"ח עצמו שאסור בהנאה ואין לו בעלים. - וכיון דהשה הפודה עומד ע"כ בחזקת הבעלים הנה בזה ע"כ סבר הרמב"ם ג"כ דבתקפו כהן מוציאין מידו. - וא"כ הא דמביא הש"ס סייעתא מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר. - לאו סיוע הוי, ורבה דאמר שם לרב המנונא לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידי דחייה בעלמא הוא עכת"ד יעוי"ש.- - ד והנה לשיטה זו ודאי דתקשה לרש"י דכיון דהאי שה יש לבעלים חזקה ואפילו אם תפס הכהן מוציאין מידו, א"כ אמאי אינו יכול לחזור ולפדות ספק פט"ח אחר. ה ונראה בסברת רש"י דהא דאמרינן תקפו כהן מוציאין מידו היינו בהשיווי הדמים. - אבל אם יחזיר הכהן הדמים שוב יכול לעכב השה לעצמו. - והיינו דכל עיקר הדבר הוא משום דהדין בספק ממונא המע"ה ואין מוציאין ממון מספיקא. וגם תפיסה לא מהני מחמת שכן הדין דספק ממונא מוקמינן בחזקת מרי' קמא. - אבל כל זה מה ששייך להדמים, אבל בזה שנוגע להשה עצמו הבא בתורת פדיון להספק פט"ח שהוא אינו בא בתורת שיווי ודמים דהרי פודין בשה כל דהוא מדאורייתא ואפילו אינו שוה מאומה, והוא בא בתורת פדייה ולא בתורת חליפין ומכירה. - בזה לא נאמרה ההלכה דמוקמינן בחזקת מרא קמא. - ובזה הדין דהוי בתורת ספק השקול. - ואם תקפו כהן אין מוציאין מידו. - וע"כ הא דמוכיח הש"ס דתקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ נמצא זה פוטר עכשיו בממונו של כהן, היינו הכוונה על הדמים דמי כולו שה שהוא ממונו של כהן אם אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו. - אבל באופן שאין בזה דררא דממונא והוא באופן שנתן להכהן דמי כולו שה, והשה ביד הבעלים, דאז אפילו אם אמרינן תקפו כהן אין מוציאין, אתי שפיר מטעם דאין בזה ממון כהן ושפיר נכנסין לדיר להתעשר, דלא בעינן גבי מעשר שיווי הדמים, וסגי בעצם השה כמו שהוא אפילו בלעדי השיווי. - ולפי"ז הוי מצי הש"ס לשנויי הכי. - וזהו שיטת הרמב"ם דסבר דהוכחת הש"ס יש לדחות דהכוונה באופן שאין לו לכהן דין ודברים על הדמים, והשה כשהוא לעצמו, אין לו שייכות עם הדמים. ו ובזה יש ליישב פירש"י הכא, והוא דסברת רש"י דכיון דהשה בא בתור פדיון להספק פט"ח נתפס בהשה הא דמפקיע איסורי' דהספק פט"ח. - ואעפ"י שהדמים שלו היינו שוויו, הרי הוא של הבעלים מצד דין התורה מטעם חזקת ממונא. - אבל השה לבדו בלעדי הממון. - אין לו להבעלים שום זכות מכח תפיסה, ואין זה נקרא עוד שה שלו, - מלבד חלק הדמים. - וכיון שהפדייה דשה לא בא בתורת שוויו שהוא בתורת דמים, אלא בא בתורת פדייה דהיינו בעצמותו. - ובזה הדין דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו. - נמצא דאם יפדה באותו שה עצמו הרי הוא פודה בדבר שאינו שלו, ולהכי פירש"י דעל שני ספיקו פטרי חמורים מפריש שני טלאים לאפקועי איסורייהו, זה נראה בביאור כוונת רש"י וכמוש"נ. ז תוס' ד"ה שהיו לו וכו' אך קשה וכו' ומיהו לפירושו נמי קשה ההיא דלקמן ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין וכו' התם למ"ל עשרה בחד סגי שמן הדין הן שלו אעפ"י שהן ודאין א"כ בכל פעם ופעם חשוב כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחן וכו' יעוי"ש. ח ונראה דהנה חזינן שסברי התוס' דגם באופן שפטור מליתן לכהן כמו הכא שירש מאבי אמו כהן הרי"ז כאילו נתנן לכהן וחזר ולקחן. - וא"כ שפיר הקשו דלפירש"י בהא דפודה וחוזר ופודה זהו דוקא בשנתנו לכהן וחזר ולקחו ממנו. - ובאופן זה שסגי בהפרשה גרידא ג"כ אנו חושבין כן כאילו קבלן הכהן וחזר ולקחן ממנו. - ומטעם זה הקשו לפירש"י דמדוע בעינן עשרה שיין דהרי בזה אח"ז בחד סגי. - אבל לכאורה קשה טובא דלפי"ז היאך יתחייבו