נזר הקודש - בכורות ס

ולשיטת הרמב"ם והראשונים דסברי שזהו מטעם זכות שהוא מטעם שליחות, הנה הכא ג"כ הדין כן, ודמיא לתורם משלו על חבירו דהוי תרומה. וא"כ הוא הדין הכא. - אמנם לשיטת התוס' והאו"ז דסברי דהכא בפדיון פט"ח שהוא מטעם דלא בעינן בעלים. - והמצוה מוטלת על כל ישראל ויד כולם שווים בזה. א"כ אינו דומה לפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב כדכתיב וכל בכור בניך תפדה, נמצא דהאב מחויב בזה. - והרי"ז כדין תורם משלו על של בעל הכרי דלשיטת התוס' לא נפשטה הבעי' והוי ספיקא דדינא. כד איברא דיש להעיר לפי מה שכתב הר"ן בפר"ק דפסחים דמילה ופדיון הבן מברכין בעל כיון שיכול לפטור ממנה על ידי אחר, ואח"כ הקשה מתרומה שאפשר לעשותה על ידי שליח ואפ"ה לא מבדכין בעל וכתב דשאני תרומה שהשליח אינו תורם אלא מדעת בעלים וכו' ולא דמי למילה ופדיון הבן שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו יעוי"ש. - מבואר מדברי הר"ן דפדיון הבן יכול אדם לפדות שלא מדעתו, ולא בעי שליחות מאבי הבן. כה ולכאורה קשה מדוע פשיטא לי' להר"ן כל כך דיכול אדם לפדות פדיון הבן שלא מדעתו, ומדוע משונה זה מהא דתורם משלו על של בעל הכרי דהוי בעי' דלא איפשטא דע"כ סבר הר"ן דלא איפשטא בעי' זו מדכתב בפשיטות דגבי תרומה בעינן דעת בעלים. - ומדוע בפדיון הבן כתב דיכול לפדות שלא מדעתו. - וע"כ דסבר הר"ן דזה נלמד מהא דפדייה דפט"ח. - וסבר כשיטת התוס' דזה לא הוי מטעם שליחות אלא מצוה זו רמיא גם על כל ישראל, ולא בעלים, וכל מי שירצה זוכה בהמצוה, וסבר הר"ן שזהו גם כן בפדיון הבן מטעם ההיקש דבכור אדם לבכור בהמה. כו ומזה יש לתמוה על הריב"ש הובא ברמ"א סימן ש"ה דאין האב יכול לפדות על ידי שליח. - וזה תמוה דהלא מבואר דלשיטת התוס' והאו"ז והר"ן יכול לפדות אחר גם שלא מדעתו. - דלהרמב"ם ושאר הפוסקים הראשונים מהני מטעם זכייה שהוא מטעם שליחות. - וראיתי בביאור הגר"א שם שכתב ג"כ דיכול אדם לפדות בלא דעתו של אב כמו במעש"ש ובנטע רבעי ובהקדש. - וביותר שהוא רק חוב בעלמא ויכול אדם אחר לפרוע חובו אלא דלכתחילה יותר מצוה גבי אב עכת"ד יעוי"ש. והנה לא הביא מהא דפט"ח וגם ההוכחות שכתבנו. - אבל עכ"פ לדינא שפיר יכול אדם אחר לפדות בכור שלא מדעת האב. - אבל מהיות טוב יש לזכות המעות הפדיון להאב, ועי' בספרנו שאילות משה בחיו"ד סימן קכ"ג. כז והנה בעיקר הבעי' דבעי הש"ס אם הפדיון להפודה. - הריט"א מביא בשם תוספות כת"י שהקשו וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ובינו דהא אמרינן בעלמא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"ת מחולל, ומ"מ אחר מצי פריק, וי"ל דוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ, ולא אחר, עכ"ל. והנה תירוצם תמוה טובא הא מ"מ הקושיא במקומה דהא הבעלים יכולים לחלל שוה מנה על שו"פ, ויש להם דביני ובינו. והנה מחותני הגאון ר' צבי פסח שליט"א אב"ד דירושלים ת"ו כתב לי בזה דבר נאה, והוא, דמפרש, דכוונת התוס' דסברת הגמ' הוא דאחר אינו יכול ליטול זכות הבעלים שיש להם דביני ובינו, ולכן בהקדש דאחר אינו יכול לחלל אלא בשווי' שוב לא נגרע דביני ובינו דזכות הבעלים דלעולם הבעלים יכולים לחלל שוה מנה על שו"פ כי גם לאחר הפדיון יש זכות המקדיש על אותו דבר שחל ההקדש על ידי הפדיון כי לעולם שם המקדיש על אותו דבר שחל ההקדש בכל מקום שהוא, וגם החליפין שבא על ידי הפדיון יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה עכת"ד. כח והנה לדעתי הוא חידוש אשר לא נגרע זכות הבעלים גם על ההקדש שני. - ואדרבה לכאורה יש מקום לומר דנתבטל זכות בעלים בהקדש שני כמו שמצינו לענין חומש דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, שזהו דוקא בפדיון הבעלים, ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש כמו שמבואר בב"מ נ"ה יעוי"ש. וע"כ דהבעלים נחשבים כאחר לענין הקדש שני. וביותר אם אמדינן דסברת התוס' בהא דיש להבעלים זכות זה דשוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל שהוא מטעם דיש להבעלים זכות שאלה כמו"ש הטו"א במגילה כ"ג. - וריט"א שם הביא שכן דעת התוס', ויש לחקור אם יכולים הבעלים למישאל על הקדש שני ומסתברא דשוב אין הבעלים יכולים לישאל על ההקדש, כיון שכבר בא ההקדש להגזבר בפעם ראשון וגם בפעם השני. כט ובעיקר כוונת התוס' נראה דבזה ישונה הקדש מהא דפדיון פט"ח בהא דביני ובינו. והיינו דבפדיון פט"ח הפודה פט"ח של חבירו הפדיון הוא להפודה, ומשתכר הביני ובינו והוא לעצמו. - וזה ליתא בהקדש, והיינו דכיון דאחר אינו יכול לחלל רק בשוויו. - וא"כ אינו משתכר האחר מאומה, - ואעפ"י שמפסיד להבעלים הזכות דביני ובינו. - אבל עכ"פ מרויח הוא להקדש. - וע"כ דזה לא נקרא הפסד להבעלים כיון שהקדיש היתה כוונתו שתהי' כל השווי' להקדש. - וא"כ כל מה שהקדש מוציא דמים מהדבר המוקדש כל זה הוא בניחותא דהבעלים מעיקרא, ולפי"ז כשבא אחר ופדה מן ההקדש בשוויו. הרי"ז כאילו בא כל הדמים ליד המקדיש. - משא"כ בפדיון פט"ח דכיון דהביני ובינו הוא להפודה. נמצא דמשתכר האחר בממון של חבירו. - וזהו שבעי הש"ס אם באופן זה שמפסיד להבעלים הביני ובינו לא דמי להקדש. - וזה ברור בכוונת התוס' וכמוש"נ. א שם, ת"ר כיצד אמרו וכו' עשרה שיין וכו' וכתבו התוס' לפיר"ת דמפרש לעיל וכו' קשה למ"ל עשרה שיין בשה אחד סגי, אבל לפירוש הקונטרס דאינו חוזר ופודה אלא א"כ נותנו לכהן וחוזר ולקחן ניחא וכו' יעוי"ש. - והנה אעפ"י שפשטות דברי התנא מורה כפירש"י מדנקט עשרה שיין. - דמזה משמע דטרם שנתנו להכהן וחזר ונתנו לו לישראל אז דוקא יכול לפדות באותו טלה. - וגם באופן שיש הרבה ספקות ג"כ אינו יכול לפדות באותו טלה עצמו, וכן מבואר להדיא ברש"י בהא דתנן שתי חמורות שלא בכרו וכו' או ב' זכרים וב'