נזר הקודש - בכורות נט

לאחר זמן. - וממילא יש כאן גם נתינה מצד המקדש, וזהו שיטת הש"ס לעיל בהא דפריך הש"ס ותתקדש בבינו ובינו. - אבל לפי המסקנא דהבינו ובינו הוי של המקדש וצריכה אח"כ לזכייה חדשה א"כ ליכא עכשיו נתינה, והוי זה כטלי קדושיך מע"ג קרקע וגם קרינן בזה כי תקח, ולא כי יקח, - ולהכי המקדש בפט"ח לא הוי קדושין. יח גרסינן בירושלמי קדושין פר"ב ה' ח' פטר חמור ר' לעזר אמר מקדשין בו את האשה רבי יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה וכו' מה נפיק מן ביניהון עבד ופדיי' שלא מדעת הבעלים, ר' לעזר אמר אינו פדוי רבי יוחנן אמר פדוי יעוי"ש, והביאור בזה דר' לעזר סבר דהוי ממון בעלים לקדש בו את האשה. - להכי אינו פדוי כשפדאו אחר שלא מדעת הבעלים, ור"י סבר דאינו ממון בעלים לקדש בו את האשה, וממילא כיון שאינו בעלים על זה הפט"ח יכול גם אחר לפדותו. - וקשה הא גבי הפרשת תרומה דפשיטא דהוי בעלים על הטבל, ומ"מ סבר הש"ס דיש לומר דגם אחר יכול לפדות משלו על של בעל הכרי דהיינו דבעי הש"ס בזה. - ומדוע סבר ר' לעזר בפשיטות דאינו פדוי. יט ונראה דסבר ר' לעזר דכיון שאמרה תורה דהברירה ביד הבעלים או לעשות פדייה או עריפה. - וסבר דעריפה ג"כ מצוה כשיטת הרמב"ם, וא"כ ביד הבעלים להפקיע זכות ממון לגמרי מהפט"ח. להכי אין רשות ביד אחר לעשות פדייה, ומטעם דאולי רוצה הבעלים לקיים מצוה דעריפה. - ואין זה דמיון לתרומה שהפירות עומדות להרמה, ומה"ט הוי ממון גמור אצלו לקדש בו את האשה. - והיינו דמטעם זה שבידו של הבעלים להפקיע את הממון, א"כ כל הזכות ממון שלו. - וממילא הפדיון שייך להבעלים. וממילא כשמקדש בו את האשה, ויש לה הזכות דביני ובינו מטעם דשלה הן, וזהו כי תיכף בשנתן לה הפט"ח זכתה בהזכות דביני ובינו. - אבל ר' יוחנן סבר דאחר יכול לפדות שלא מדעתו, והפדיון להפודה, ממילא כשהאשה פודה הפט"ח הוי הזכות שלה, וצריכה היא ליתן להמקדש, ואח"כ היא זוכה ממילא, ובאופן זה לא הוי קדושין כמו שכתבנו לעיל. כ והנה חזינן מסוגיא זו דיכול אדם לפדות פט"ח של חבירו שלא מדעתו, והפדיון הוא שלו של הפודה. - ולפי שיטת הרמב"ם והרבה מן הראשונים סברי שזה הדין גם בתרומה בתורם משלו על של חבירו. - וע"כ הוא מטעם זכות שמחויב לעשות המצוה דפדייה. - וזה עושה עבורו המצוה, וא"כ חזינן דשייך זכייה אף בשאינו זוכה בהחפץ אלא זכות מצוה וזהו דלא כגדולי האחרונים שסברי דזכין לאדם אמרינן זכין מאדם לא אמרינן דהכוונה דבעינן זיכוי חפץ, עי' בקצה"ח סימן רמ"ג. והרי חזינן דפודין פט"ח שלא מדעתו דזהו ממש זכין מאדם דהרי הפדייה הוא להפודה.- והבעלים מפסידין הביני ביני ומ"מ יכול אחר לעשות כן לזכות להפלוני זכות המצוה אעפ"י שעל ידי זה מפסיד הריוח שיש בזה דהיינו הביני ובינו. כא והנה בעיקר הסברא שנחית לזה הקצה"ח לחלק שיש הבדל בזכות בין אם זכין לאדם ואינו מפקיע ממנו מאומה. - לבין אם מפקיע ממנו, והיינו דרק זכין לאדם אמרינן אבל זכין מאדם לא אמרינן. היינו במקום שיש הפקעה דממון אין זה נחשב לזכות. - הנה מצאתי באו"ז בהלכות פסחים סימן רכ"ד כתב עפ"י הירושלמי דקדושין פר"ב הא אמר ר' זעירא אמר ר' אלעזר אדם שוחט פסח של חבירו שלא מדעתו, ואינו מפריש שלא מדעתו, ומבאר שם דלהכי אינו מפריש שלא מדעתו משום שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוני' בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי עכת"ד יעוי"ש. - מבואר להדיא דעת רבינו או"ז זה החילוק שיש הבדל בזכות ואם יש בזה הפקעה דממון אינו יכול שלא מדעת הבעלים. - אבל לפי"ז תקשה היאך יכול לפדות פט"ח של חבירו שלא מדעתו דהרי הכא איכא ג"כ הפקעת ממון היינו הריוח דביני וביני. - וע"כ צריך לומר דסבר רבינו דהפדייה דפט"ח אינו בתורת שליחות וזיכוי. - אלא הוא מטעם דלא בעינן הכא בעלים כלל, וכמו שכתבו התוס', ואפשר ששיטת התוס' כשיטת האו"ז דלא שייך הכא זכייה כיון שאיכא הפקעת ממון. - ולהכי פירשו שאין זה שייכות להא דתורם משלו על של בעל הכרי דהתם הוא מדין זכות ושליחות. - משא"כ הכא בפדייה דפט"ח דלא בעינן בעלים. והיינו שהוא מצוה דלא רמיא דוקא על הבעלים, וכל אדם יכול לזכות בזה כמו גבי הקדש, וזהו מטעם האיסור הנאה שיש על הפט"ח, אבל הרמב"ם ועוד ראשונים דסברי דנפשטה בעי' דתורם משלו על של חבירו לתרום שלא מדעתו מכח סוגיא זו דיכול לפדות פט"ח של חברו שלא מדעתו, ע"כ סברי דאמרינן זכין לו לאדם גם באופן שיש הפקעה דממונא. - וסברי ג"כ דכל עיקר המצוה דפדייה דפט"ח הוטל על הבעלים, וכשפודה אחר עושה שליחותי' דהבעלים, ויש זכות, היינו זכות המצוה ואעפ"י שמפסיד על ידי זה ממונא ג"כ מ"מ לא נגרע הזכות בשביל זה. - ומזה מוכח דע"כ נכרי ליתא במצוה זו דפדייה מטעם שזכייה הוא מטעם שליחות, ונכרי ליתא בשליחות. - וזהו דלא כהריט"א ומנח"ח שרוצים לומר דגם נכרי ישנו בזה. - וגם כמו שכתבנו לעיל דאף אם אמרינן כשיטת התוס' והאו"ז דזה אינו מטעם שליחות מ"מ כיון שיש מצוה, ונכרי ליתא בזה, ולא מהני הפדייה ע"י נכרי כלל. כב ודינו של התה"ד שם שהביא הקצה"ח בסימן רמ"ג אם המשרתת יכולה להפריש חלה בלא רשותה של בעלת הבית תליא בפלוגתא דרבוותא. והיינו דלשיטת התוס' והאו"ז אינה יכולה להפריש בלא רשות מטעם דאיכא הפקעה והפסד בזה שנאסרה העיסה הנעשית חלה, וזהו זכין מאדם לא אמרינן. - אבל לשיטת הרמב"ם והראשונים דסברי דגם באופן דאיכא הפקעה דממונא אמרינן זכות הוא לאדם, ויכולה שפיר להפריש חלה גם בלא רשות, וכמוש"נ. כג הנה יש לעיין אם מהני פדיון הבן שלא מדעתו של האב. - ולכאורה כשם שמהני פדיי' דפט"ח שלא מדעתו, א"כ תיהני גם בפדיון הבן. - וביותר דאיתקשו בכור אדם לבכור בהמה טמאה כהא דבכורות ד'. - ולקמן י"ב אמר רבא לפדייה הקשתיו.