נזר הקודש - בכורות נח

לבעלים והיינו דהזכות דבינו ובינו הוא ג"כ זכות עבור המצוה המוטלת עליו. יא ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא דהנה הכא בפט"ח תניא דהגנב משלם כפל לבעלים מפני הזכות דביני ובינו שיכול לפדות בשה כל דהוא ומטעם זה נקרא רעהו, - וקשה הא לפי"ז גם בגונב מן ההקדש ממש משל המקדיש טרם נתן ההקדש להגזבר, והיינו קדשי בדה"ב שיש להבעלים הזכות של פדייה דביני ובינו היינו דיכול לפדות שוה מנה בשו"פ. - וא"כ הוי רעהו. - ואמרינן בזה ג"כ אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן, וכמו שאמרינן בפט"ח אשר על ידי זכות זה דלאחר זמן נקרא רעהו, ועיין בריט"א ד"ה והנה יש לעמוד וכו' יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דדוקא בפדייה דפט"ח שהוא מטעם זכות המצוה דהפדייה, בזה הוי זכותו עדיף ונחשב לבעלים, וזכות זה לא ניתן לאחר והיינו אם איש אחר פודהו פדיונו ג"כ לבעלים, משא"כ בפדיון הקדש שזכות זה שייך לכל העולם ואין זה מצוה המוטלת על הבעלים דוקא. - ומטעם זה הפדיון להפודה. - וכיון שזכות זה אינו מיוחד להבעלים לחודיא להכי לא נקרא רעהו. יב והנה יש לעיין בהא דתנן בקדושין נ"ו המקדש בפט"ח אינה מקודשת. - אמאי לא תתקדש בהא דביני ובינו. וכמו שפריך הש"ס לעיל דלא מצי אתיא כר' יהודה מטעם דתתקדש בהא דבינו ובינו, ומשני שם דסבר כריובר"י דסבר אין פדיי' פחות משקל יעוי"ש, והנה זה אתי שפיר לשיטת רש"י ותוס' דמפרשים שם בסוגיא דבבא לימלך מורין לו דבעינן שה ששוה ברגיא. - וביותר אם הבא לימלך הוא עין יפה שהוא בשה ששוה סלע, וא"כ ליכא הא דביני ובינו. - אמנם הרמב"ם דסבר להלכה דבשה כל דהוא פודין. - א"כ תקשה הלא לא אתיא המשנה כר' יהודה. - וקשה על הרמב"ם דפוסק כר' יהודה ופוסק דהמקדש באיסוה"נ אינה מקודשת, בפר"ה מאישות, וע"כ דכולל הרמב"ם כל איסוה"נ מדלא פרט איזה מהאיסורי הנאה, וע"כ דגם פט"ח בכלל, וא"כ קשה מדוע לא תתקדש בהא דביני ובינו. יג והנה התוס' רי"ד בפר' האיש מקדש כתב וז"ל פט"ח, ואעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אעפי"כ כל זמן שלא פדאותו הוי איסוה"נ ונמצא שלא נתן לה כלום, וה"ה בהקדש דאמרינן במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל, וההקדש כדקאי קאי, ואעפ"י שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, אפי"ה כל זמן שלא חללו, אינה מקודשת דבשעת קדושין לאו מידי יהיב לה, וה"נ הכא, עכ"ל. - ולכאורה דבריו תמוהין טובא דהרי זה היפך הסוגיא דפריך ותתקדש בהך דביני וביני, - והש"ס משני דסבר ר' יהודה כריובר"י דאמר דבעינן סלע. - ומצאתי בריט"א ד"ה אולם שמביא קושיא מספר חזון נחום בצ"ע. יד ונראה ליישב דברי התוס' רי"ד דכוונתם כמו שכתבתי דהש"ס פריך ומשני דאתיא כריובר"י דאמר דבעינן סלע. - אבל לפי המסקנא סברי התוס' רי"ד כשיטת הרמב"ם דבשה כל דהוא שפיר דמי, וא"כ שוב הדרא הפירכא דלא אתיא סתם משנה גם לר' יהודה, מהטעם דהרי יכולה להתקדש בהך דביני וביני. טו אמנם בזה שתירץ דאזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוי איסור הנאה לאו מידי יהיב לה. - הנה בזה קשה טובא דא"כ מאי פריך הש"ס דתתקדש בהא דביני וביני, דהלא עכשיו לא נתן לה מאומה, ומדחזינן דהש"ס לא נחית לזה. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי'. טז ונראה דהסוגיא סוברת דבפודה אחר, הפדיון להפודה. - ולהכי סבר הש"ס דיש בפט"ח שיווי פרוטה גם עכשיו דהרי בידה לעשות מזה דמים. ולהכי פריך הש"ס דתתקדש בהא דביני וביני. אבל לפי המסקנא דהפדיון לבעלים, וממילא כשקידשה בהפט"ח דעכשיו אינו שוה מידי מטעם דאסור בהנאה. ואם תפדה בשה כל דהוא דאיכא ביני וביני שייך זה הביני וביני להמקדש שהוא הבעלים מטעם דע"כ כשהיא המתקדשת תעשה הפדיון אין זה אלא שליחות של המקדש מטעם דהמצוה על הבעלים הוא, והיא שליחותי' דידי' קא עבדה. - ומטעם הפדיון ג"כ שייך לו, ואעפ"י שהוא נתן לה הפט"ח לשם קדושין, וע"כ גם הביני וביני ישנה בכלל הנתינה. - אמנם ע"כ כיון שהפדיי' בעצמותה שייכה לו עם הביני ובינו. - הרי זה כאילו נתן לה נתינה חדשה שבאה לו אח"כ אחרי הפדייה. - והרי"ז כאילו היא נתנה לו אח"כ כשתפדה את הפט"ח והוא החזיר לה. - נמצא דהחזרה דהפט"ח שבא אח"כ באה על ידה שהיא שלוחו, והביני ובינו היא של המקדש. - ואח"כ זכתה מכח שאמר לה מקודם שנותנה. - נמצא דצריכה לזכייה חדשה שבא אחר הפדיון, והזכייה דעתה לא באה מכח הנותן. - והרי זה כטלי קדושיך מעל גבי קרקע דלא הוי קדושין. - ונתינה קמייתא לאו כלום הוא כיון דהוי איסור הנאה, ולית בה שו"פ. - והיינו דהביני וביני לא שייך לה. - דהרי היא מחויבת לעשות מקודם שליחותי דהמקדש, ואז הוא זוכה הביני וביני, ואח"כ תזכה היא ממנו. - וחסר בזה נתינה. ואפשר שזהו כוונת התוס' רי"ד בתירוצם. - ומזה יש להביא ראיה דלא מהני בקדושין טלי קדושיך מע"ג קרקע, ועי' בב"ש סימן ל' ובאב"מ שם מה שמביא מתשובת מוהרי"ל ולדברינו מוכח כן משיטת הרמב"ם והתוס' רי"ד. יז ואפשר לומר עוד דהכא עוד גריעא מטלי קדושיך מע"ג קרקע. - משום דהרי יש בזה משום כי תקח. - והיינו כי בשליחותה שפדה את הפט"ח ואיכא ביני וביני. - עבור המקדש, נמצא דהיא נתנה לו כסף לא במתנה. - אלא היא השתדלה שירויח כסף וזהו כסף קדושיה, וא"כ הרי זה כנתנה היא. וא"כ לפי מה שמבואר יש בזה שתי חסרונות דהיינו חוסר הנתינה, וגם בעינן כי יקח. - והכא הוי כי תקח בזה שהיא נתנה לו הכסף דהביני וביני. - ואם היתה שלה דהיינו אם הוי אמרינן דהביני ובינו שייך להפודה, א"כ הוי אמרינן דהאשה נתנה לו משלה בתור מתנה, ונעשה הבינו ובינו של המקדש, וממילא יכולה להתקדש לו. - וממילא יש לדון כי הפט"ח בעצמו יש בו שו"פ גם עכשיו, כיון שיש בזה ממון