נזר הקודש - בכורות נז

דביני ובינו. - אבל עצם הפט"ח קודם הפדייה הוא של הכהן, וא"כ אין זה דמיון לתרומה שכל הפירות הם של בעלים ממש, והוא הבעלים גם על עצם הפירות גם קודם ההרמה. - ומזה הטעם כתבו התוס' הכא דלא בעינן דעת בעלים. ג כתב הרמב"ם בפר"ד מה' תרומות ה"ב וז"ל אבל התורם משלו על של אחרים הרי זה תרומה ותיקן פירותיהם, וטובה"נ שלו שנותנה לכל כהן שירצה עכ"ל, והרי זה מתאים לדברי רב הונא לענין פדיון פט"ח, הרי דסבר הרמב"ם דדינם שוה. - וזהו גם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין כ"ג שכתבו דהבעי' דנדרים נפשטה מהא דר"ה דהכא יעוי"ש. - וע"כ דסברי דאין הבדל בין פדיון פט"ח להרמה דתרומה. - והיינו דע"כ סברי דגם פט"ח נחשב לבעלים גמורים מטעם הזכות דבינו ובינו. - וזהו שלא כדעת התוס' דהכא. - והנה המל"מ כתב כן מדעת עצמו בשיטת הרמב"ם, ותמוה שלא הביא דעת הראשונים בזה. ד והנה מרן הכס"מ כתב בדעת הרמב"ם דסבר דבעי' דתרומה נפשטה בזה שנפשטה שם בנדרים הבעי' דטובה"נ של התורם, ותמה המל"מ מה זה ענין זה לזה יעוי"ש. - ונראה דסברת מרן דאם בעינן דעתו של בעל הכרי, ובלא דעתו לא הוי תרומה דאז שייכה הטובה"נ לבעל הכרי. - משום דכיון דיכול לעכב על ההרמה אמרינן דכל הזכות של ההרמה שייכה לו. אבל כיון דפשיט הש"ס דהטובה"ג להתירם, מובן מזה דלא תליא ההרמה בו, ומזה נפשט דלא בעינן דעת בעל הכרי. - וכן משמע בירושלמי נדרים פר"ד ה"ג דבעי שם המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאת מעשרותיו של מי יעוי"ש. הרי חזינן דעיקר הבעי' בתורם שלא מדעתו, משמע מזה דאם בעינן מדעתו, והיינו אם זה הוי לעיכובא דבעינן דעתו של בעה"ב דאז הדין לכו"ע דהוי של בעל הכרי. - וע"כ רבי אבהו דאמר שם בירושלמי דהטובה"נ של מתקן. זהו ע"כ משום דהוי תרומה גם שלא מדעת הבעל הכרי. - וזהו סברת מרן הכס"מ שכתב דכיון דנפשטה הבעי' דהטובה"נ שלו להתורם, מבואר דלא בעינן דעת בעלים, וכמשו"נ. ה והנה בביאור דברי התוס' דסברי דלא דמי הא דפדיון פט"ח להרמה דתרומה מטעם דהכא לא כתיב בעלים. - נראה דבזה יובדל תיקון הטבל מפדיון פט"ח דבפדיון פט"ח אמרה תפדה מיד. - ואם אין הבעלים פודין מיד. - אז החוב על כל ישראל לפדות. - משא"כ בתיקון הטבל להרים תרומה שאין חיוב הרמה רק אם ירצה לאכול כמו שפירש"י בגיטין מ"ז ד"ה מדאורייתא יעוי"ש. וכיון שכל זמן שאין הבעלים רוצים לאכול אין בזה חיוב הרמה. - להכי מיבעי' שם הש"ס אם בעינן דעת. - אבל בפט"ח שאינו תלוי המצוה בתנאי. - וא"כ תיכף בשעבר איזה זמן ולא פדה, הרשות ביד כל אדם לפדות, וגם בלא דעת בעלים. ו עוד יש לומר דגבי תרומה המצוה העיקרית היא ההרמה. - משא"כ בפט"ח שיש מצוה דעריפה ג"כ אם לא פדייה.- ואם הבעלים לא פדאוהו יש לחשוב דרוצה בעריפה. - ועריפה אעפ"י שמצוה היא לשיטת הרמב"ם, אבל כיון שעיקר המצוה פדייה. לכן רשות ביד כל אדם, לעשות פדייה. ואין הבעלים יכולים לעכב. - דהרי מה מפסידו דהרי על ידי עריפה יופסד ממונו של כהן, ויש בזה כעין השבת אבדה, וביותר אם סברי התוס' דעריפה לאו מצוה היא כלל אלא מעשה רציחה גרידא כשיטת הראב"ד, א"כ פשיטא שאם אין הבעלים פודין אותו שיש רשות לכל אדם לפדותו בלא דעתו, מטעם כיון דחזינן שעבר על מצוה דפדייה שאמרה תורה תפדה מיד. - וזהו סברת התוס' דלא נפשטה הבעי' דתרומה מהא דפדיון דפט"ח. - וביותר לפי המסקנא דהפדיון הוא להבעלים פשיטא דהוי זכות גמור, ויכול לפדות גם שלא מדעתו ואינו דומה לתרומה דהטובה"נ להתורם. ז שם, ואי ס"ד להקדש מדמינן לי' וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש. - והתוס' כתבו שבפר' מרובה איתא הך דרשא מרעהו יעוי"ש. - והנה התנא משמיע לן דפט"ח ישנו בכלל רעהו. - והיינו מפני שיכול להרויח בהא דביני ובינו. והנה בזה נראה ליישב קושיות התוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה איפוך אנא, וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא למ"ל לאפוקי הקדש יעוי"ש. אבל לפי המבואר הכא, בסוגיא דפט"ח הוי בכלל רעהו. - אמנם כל זה כשאנו דורשים מרעהו למעט הקדש ממש. - אבל אם הוי ידעינן למעט הקדש מן והמת יהיה לו ומיותר רעהו דאז הוי דרשינן רעהו למעט פט"ח כיון שהוא דומה להקדש כמו שסבר הש"ס בהס"ד ואז הי' פטור אפילו כשהוזק הפט"ח כיון שממעט מרעהו. - אבל לפי האמת דלא כתיב והמת יהיה לו בשור. - מידרש רעהו למעט הקדש ממש, וממילא הוי פט"ח בכלל רעהו. - מטעם שאין זה הקדש ממש. - ונקרא ממונו של הבעלים. - ומי שהזיקו או המית אותו חייב בתשלומין. ח ונפק"ו תצא לדינא דלשיטת התוס' דהפדייה לא באה בתור בעלים ולא בעינן שליחותם, מהני פדיון גם על ידי נכרי, וכן כתב הריט"א והמנח"ח. ט והנה לדעתי תמוה זה הדבר לומר שגם נכרי שייך בדין פדייה דפט"ח. ואפילו אם אמרינן דשייך נכרי בפדייה דהקדש, זהו משום דהפדייה דהקדש לא באה בתור מצוה. - משא"כ פדייה דהפט"ח שהוא בתור מצוה. - ונכרי אינו בר מצוה. - ובאופן שהפדייה לא באה בתור מצוה, הרי זה כאינו פדוי. - והרי זה בגדר מכירה גרידא. - ומבואר דשיטת הרמב"ם דמכירה ליתא בתור פדייה, ואדרבה הדמים נאסרים, - ונראה עוד דאפילו אם פדה הנכרי בשה כיון דלאו בר פדיון הוא, הוי השה רק בתור דמים לחודיא, וצ"ע. י עוד נראה דעיקר מצוה דפדייה חלה על הבעלים. ואחר שפודה אעפ"י שפדוי הוא אבל התייחסות המצוה שייכה להבעלים. - ולא מבעי' לשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים שהיא בגדר שליחות פשיטא דהמצוה נחשבת להבעלים. - אלא אפילו לשיטת התוס' דלא הוי בגדר שליחות, מ"מ זכות בעלים לא נפקע מזה. - ואפשר שמטעם זה נחשב