נזר הקודש - בכורות נו

י כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים הי"א וז"ל אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמי' לכהן. לא אמדה תורה שה להחמיר אלא להקל עליו. שאם היה לו פט"ח ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר, ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשוויו, בד"א כשהיו דמי פט"ח משלשה זוזים ולמעלה, אבל אם היו דמי' פחות מג' זוזים אין פודין אלא בשה או בג' זוזים, ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים עכ"ל מבואר יוצא מדברי הרמב"ם דכל הני שיעורים נאמרים בשלא בא הפדייה בשה, וע"כ מפרש הרמב"ם דהא דאמר רבא הלכתא ברגיא הוא רק בשבא לפדות בתורת דמים. - אבל בפדייה דשה סגי כמו שהוא והיינו אפילו בפטרוזא בר דנקא, ותמוה טובא שזה הוי היפך הסוגיא המורה שזה הדין נאמרה גם בפדייה דבשה, ואדרבה דבפדייה דבדמים דלא בעינן שוויו ממש, גם תמוה דהשמיט הרמב"ם האוקימתא בין בשבא לימלך לבין פודה מעצמו. - וזהו הביאור בדברי הראב"ד בהשגה שכתב וז"ל א"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים בבא לימלך, ואם עושה מעצמו אפילו בפטרוזא בר דנקא עכ"ל, וזהו שמפרש הראב"ד הסוגיא כמו שפירשו רש"י ותוס', וזהו לפי ההכרח בהסוגיא, ודברי הרמב"ם תמוה טובא. - כאשר ביארנו. - ומרן כתב שהי' לו גירסא אחרת בהסוגיא, וצ"ע. יא ויש לתמוה על הטור והמחבר והרמ"א בסימן שכ"א סע"ה שכתבו להלכה כשיטת הרמב"ם ולא נחתו לפירש"י ותוס' והראב"ד שחולקים על הרמב"ם עפ"י הסוגיא שע"כ כדבריהם, - ולדברי מרן שכתב שגירסא אחרת הי' להרמב"ם. - וא"כ תמוה ביותר היאך לא נחתו הפוסקים לזה לגירסא דש"ס דידן אשר רש"י ותוס' והראב"ד סברי כגירסא שלנו. - ונחתו לדברי הרמב"ם שזהו עיקר לפי הגירסא שאין בידנו וצע"ג. יב ונראה לבאר. - ובהקדם הסוגיא דשם דהנה איתא רב אחי מתני הכי (היינו כדלעיל) רבינא קשיא ליה רבי יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה וסתם לן תנא כר' יהודה ואת אמרת הלכה כר' שמעון אלא אפילו תימא ר' יהודה לא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו יעוי"ש, והנה בס"ד סבר הש"ס דהיינו רבינא דקשיא ליה נמי הלכתא אהלכתא זהו משום דסבר דלר' יהודה ליתא לפדיון פט"ח בדמים כלל אלא פדיונו בשה דוקא. - והפדיון בדמים לא הוי אלא לר' שמעון ולהכי קשיא ליה הלכתא אהלכתא. ומשני הש"ס דגם ר' יהודה מודה דיש פדיון לפט"ח בדמים בתורת שוויו. - יג ונראה דהרמב"ם מפרש דגם רב אחא דמקשה הלכתא אהלכתא הכוונה דהלא כיון דהלכתא כר' יהודה ולדידי' דסבר דהקפידה תורה בשה, ומטעם זה אמר דפט"ח אסור בהנאה כדלעיל ט' ע"ב. - וא"כ ליתא לפט"ח פדייה בדמים, וא"כ היאך אמר רבא הלכתא ברגיא. - והיינו דלר' יהודה ליתא כלל פדייה בדמים. - ולא משני הש"ס לחלק שיש הבדל בין פדייה דשה לפדייה דדמים, דהרי השתא קיימא הש"ס דלר' יהודה ליתא כלל הא דפדייה בדמים, ועל זה משני הש"ס דיש הבדל בין פודה מעצמו, בין בא לימלך, והיינו דגם בפדייה דבשה כשבא לימלך מורין לו לעשות הפדייה בשה ברגיא. - ולפי פירוש זה הנה הפירכא דרב אחא זהו כמו הקושיא דרבינא וזהו דלא כפירש"י שפירש דפירכא דרב אחא דפריך מזה שפסק כחכמים. יד נמצא לפי"ז דלאחר שחידש הש"ס לתרץ קושיא דרבינא דגם ר' יהודה סבר דיש פדייה לפט"ח בדמים, ולא אמרה תורה שה להחמיר אלא להקל דסגי בשה כל דהוא. - וכל השיעורין שנתנו חכמים לעין יפה ולבינוני זהו הכל בשנעשה הפדייה בדמים. - לא בעינן שוב לחלק בין פודה מעצמו לבא לימלך, ונפל האי חילוקא בבירא. - אלא החילוק מבורר שאם בא לפדות בשה סגי בשה כל דהוא אפילו פטרוזא, ובשבא לפדות בדמים בזה נתנו חכמים שיעור. - וא"כ מבואר דלפי המסקנא בש"ס ליתא כלל להאי דינא דבא לימלך, ומטעם זה השמיטה הרמב"ם מהלכה. - וע"כ דכן הבינו הפוסקים בשיטת הרמב"ם, ושפיר מתיישב זה גם לשיטת רש"י ותוס' דגם הם סוברים דלפי המסקנא ייתיישבו הפסקים בלא האי חילוקא בין בא לימלך לפודה מעצמו, ולזה כתבו כן לדינא, ולא הביאו שיטת החולקים משום דרוב פוסקים סברי כן, דהיינו דשפיר מתפרשא דגם רש"י ותוס' סברי כן לדינא, והראב"ד יחיד הוא. וסתמו כן להלכה כמו שכתב הרמב"ם וכמוש"נ בס"ד. א שם, אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי. - וכתבו התוס' לא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים. - והנה לכאורה דברי התוס' תמוהין טובא דהלא שליחות דכל התורה מתרומה ילפינן, וא"כ כמו שהדין בתרומה כן הדין גם הכא דבעינן לדעת הבעלים, ובמל"מ בפר"ד מתרומות הקשה בזה יעוי"ש, - והנה נראה לכאורה לפרש כוונת התוס' דשאני פט"ח שכיון שהוא אסור בהנאה לא חשיבה בעלותו לבעלים, ולהכי לא בעינן דעתו. - אבל אי אפשר לפרש כן מטעם דיש לומר דזה נכלל בהא דבעי הש"ס אם הפדיון להפודה או להבעלים. - היינו דאם הפדיון להפודה הוא מטעם דלא נחשבו הבעלים לבעלים, אבל אם הפדיון לבעלים, וכן הוא המסקנא, וא"כ מבואר דנחשב לבעלים, וא"כ הרי"ז דומה לתרומה ממש. - וא"כ תמוה בזה שכתבו התוס' לחלק זה מהא דתורם משלו על של חבירו, וגם לפרש כוונת התוס' מצד שהוא זכות גמור ולא בעינן דעת בעלים. כמו שפרש הריט"א דוחק גדול הוא לפרש כן בכוונת התוס'. ב ונראה בביאור דברי התוספות בזה הוא משום דשאני פט"ח מתרומה. - והיינו דבאמת פט"ח מחויב ליתן לכהן כי זהו ממתנות כהונה או שיתן הפט"ח בעצמו לכהן, או שיתן לו הפדיון. - וכל זמן שלא פדה הנה עצם הפט"ח שייך להכהן. ורק זכות יש להם להבעלים שיכול לעשות ריוח הא