נזר הקודש - בכורות נד

שיטת הירושלמי אליבא דר' שמעון דקודם עריפה מותר בהנאה לא מטעם זכות הפדיון. אלא סבר דרק עריפה אוסרו, וכדין עגלה ערופה ממש דסבר ר' שמעון דעריפתה אוסרתה, וממילא ע"כ לא סבר להאי דינא דהתוספתא דבמת קודם עריפה אסור בהנאה. - והרי הוא עתה כשמת כמו קודם המיתה כל זמן שלא נעשה מצותו. - ולשיטת הירושלמי שפיר יש להוכיח דר' שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור מהא דשלהי תמורה מדלא פליג על פט"ח כמו שפליג שם על חושב"ע. - ובזה אין סברא לומר דסבר שטעון קבורה מדרבנן בכדי שלא יבוא לידי תקלה כמו שכתבנו בבשר בחלב שלא יבוא לאכול. - כי זה לא שייך בפט"ח, וא"כ תמוה שלא הוכיחו בירושלמי מהמשנה דתמורה. - כ אמנם אפשר לומר דבעי קבורה גם לר' שמעון לא מצד איסור הנאה. - אלא מפני צד הקדושה שישנו בהפט"ח דעכ"פ איכא בו צד קדושה כמו שכתבו הטור והפרישה בסימן שכ"א דהוי כעין קדושת בדה"ב. - לכן יש לנהוג בו דין קבורה מצד שלא יבוא לידי בזיון, והיינו מפני הקדושה שיש בפט"ח. והיינו דהתורה קראה לזה קדושה שהרי אמרה תורה קדש לי כל בכור באדם ובבהמה. כא והנה בעיקר הא דשקלו וטדו בשמעתתא טובא אם מודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. - ולכאורה תמוה טובא כיון דע"כ לית הלכתא כר' שמעון דהרי קיי"ל כר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה, ועוד דהא סתם לן תנא כוותי' דר' יהודה כמו שכתב הרמב"ן בהלכות. - ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים כמבואר לקמן ע"ב במשנה בהא דמת פט"ח דר"א אומר יקבר, ומבואר דר"א סבר כר' יהודה, ומשמע דרבנן נמי סברי כוותי' אלא סברי דבהפרשה לחודיא פקע איסורו יעוי"ש. מבואר דר"א ורבנן סברי כר' יהודה, וא"כ פשיטא דהלכה כר' יהודה.- וא"כ מדוע מפלפל הסוגיא כל כך אם מודה ר"ש לאחר עריפה אם לא. - למאי נפק"מ לדינא. כב אמנם לפי מה שביארנו לעיל בשיטת הרמב"ם דבמכר הפט"ח כתב הרמב"ם דדמיו נתפסים באיסור. - והפט"ח מותר בהנאה אבל עדיין מצות פדייה ועריפה עליו, ובזה הוי לר' יהודה כמו לר' שמעון תמיד. - ובזה יש לשאול לר' יהודה היאך יהי' לאחר עריפה. - וממילא מדר' שמעון נשמע לר' יהודה. - ואם ר' שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור הנה כן עתה לר' יהודה תהי' להפט"ח שמכר וקבל דמים עבורו. - ואפשר שבזה סבר גם ר' יהודה הגז"ש עריפה עריפה. - כן נראה בביאור הסוגיא בס"ד. א שם, דתניא תפדה תפדה תפדה מיד ופירש"י אפילו בתוך שלשים. - וכן תניא לקמן י"ב ע"ב הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום פדיון פט"ח לאלתר ורמינהו אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפט"ח פחות משלשים יום וכו' ומסקנא הא ר' אליעזר דמקשי הא רבנן דלא מקשו יעוי"ש. מבואר דלרבנן דלא מקשו לבכור אדם הוי פדיון פט"ח לאלתר דהיינו תיכף כשנולד וכן פסקו הפוסקים. ויש לעיין אם בעינן שאנו יודעים דכלו לו חדשיו שיצא מספק נפל, או דלמא דגם בדלא ידעינן דכלו לו חדשיו חייב בפדיון. - דהנה בפדיון בכור אדם כיון דחייב אחר שלשים הרי"ז בירור דכלו לו חדשיו כדאיתא בשבת קל"ו כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, וכן בבהמה בעינן שמנה ימים כמבואר שם, ואם הדין דבעינן בפט"ח שיצא מספק נפל הלא בעינן להמתין ח' ימים ומדחזינן ששנה התנא תפדה מיד, משמע דלא בעינן להמתין כלל. - אבל אפשר לומר דהתנא שונה מתפדה דכוונת התורה מיד. - אבל יש לומר דבעינן שיצא מספק נפל. - והתורה דברה מבן קיימא ובאה להודות לנו דלא בעינן ל' יום כמו גבי אדם דאפילו אם אנו יודעין דכלו לו חדשיו, ומ"מ בעינן ל' יום כמו שכתבו התוס' ב"ק י"א ד"ה בכור. ב והנה את"ל דבעינן כלו לו חדשיו. - יש לעיין היאך הדין בשנעשה טריפה אם מחויב לפדותו. - ובזה יש להסתפק בין לר"א דמקיש לבכור אדם ובין לרבנן דלא מקשי. - והיינו דהרי גבי בכור אדם בשנטרף ליכא חיוב פדיון כדאיתא ב"ק שם לשיטת התוס', וכן נקטו הפוסקים, ולר"א דמקיש פט"ח לבכור אדם מסתבר דבשנטרף ליכא חיוב לפדותו. - וגם לרבנן דלא מקשו. - אמנם מבואר שם אמר רבא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר יעוי"ש. נמצא דלעצם דין פדייה גם רבנן סברי להאי היקשא. - וא"כ כיון דליכא בבכור אדם דין פדיון, א"כ גם בפט"ח כן הדין. - ומטעם זה פשיטא דליכא חיוב פדייה טרם שנודע לנו דכלו לו חדשיו. מטעם דליכא בנפל חיוב פדיון באדם, ומסתמא כן הדין בפט"ח. - אבל תמהני טובא שלא ראיתי בשום פוסק אודות זה, וצ"ע. ג וה והנה לכאורה יש לדייק מהא דתניא בתוספתא פר"א דבכורות דבמת הפט"ח אין לו פדיון וכמו שכתבנו לעיל דזהו הפירוש בהתוספתא. - ואם אמרינן דליתא בדין פדייה גם בשנטרף. א"כ היה להתנא למיתני רבותא יותר חשובה דגם בשנעשה טריפה אינו בדין פדי' ומכש"כ בשמת. - וא"כ משמע מזה דבנטרף יש לו דין פדייה. - וגם זה לא נלמד מההיקשא. - ואם נחליט בזה, א"כ שוב יש מקום לומר דגם בנפל כן הדין אם רק בחיים לפי שעה. - וביותר להני דסברי דב"ח חי דינו כחי לענין אבמה"ח, ובמקו"א ביארנו בזה. - והנה לפי"ז תצא דין חדש בדין פדיון פט"ח דנוהג בלא כלו לו חדשיו, וגם בשנעשה טריפה, או שנולד טריפה. - ואפשר דגם במת יש לו דין פדייה דמה לי קטלא פלגא למה לי קטלה כולה. - וזהו שלא כדין התוספתא. והיינו דהתנא דסבר ולמד מתפדה דהכוונה מיד ולא חייש לספק נפל לא סבר כהתנא דהתוספתא. והרמב"ם והפוסקים לא הביאו דין התוספתא דאין פדייה במת, וצ"ע. ד שם, תפדה כל שהוא, פשיטא. - ויש לעיין מאי פריך פשיטא הלא סתם פדיון בעינן שלא תהי' באופן אונאה. - וסתמא פדייה הוא בשוויה.- וכיון שהתורה רבתה מתפדה יתירא לרבות כל שהוא הלא הוא חידוש גדול, ולא שייך בזה לפרוך פשיטא. וביותר לריבר"י דאמר אין פדייה פחותה משקל.