נזר הקודש - בכורות נג

דמיו שקבל הדמים עבורו ואסור בהנאה. - והנה מזה משמע שסבר רש"י כהראב"ד בהשגה שהשיג על הרמב"ם שכתב דהדמי פט"ח תופס דמים ואסור בהנאה, והשיג הראב"ד מדוע לא נחשב זה לפדיון. ולהכי פירש"י דהכוונה הנאת דמיו שהשכיר את הפט"ח, וממילא לא הוי בגדר פדיון כיון שלא קבל את השווי' ולא הוי פדיון. - אבל לעיל ביארנו ביישוב שיטת הרמב"ם. יג והנה יש לעיין מדוע לא הביא הש"ס ראיה דע"כ מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור מהא דתנן שלהי תמורה דחשיב באלו הנקברין גם פט"ח ור"ש פליג על חושב"ע, ולא פליג על פט"ח, וא"כ מוכח דסבר פט"ח לאחר עריפה שאסור, ועי' בריט"א שהקשה בזה. יד והנה יש לעיין היאך הדין לר' שמעון במת הפט"ח קודם שנפדה אם אסור בהנאה. - והנה יש להסתפק בין אם אמרינן דמודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור ובין אם אמרינן דלאחר עריפה ג"כ מותר. - והיינו דאם אמרינן דלאחר עריפה אסור, אכתי יש לומר שהוא מטעם הלימוד מעגלה ערופה. - אבל בשמת קודם עריפה וקודם פדייה שאינו ענין לעגלה ערופה הרי הוא מותר. - או"ד דיש לומר דעיקר סברת ר"ש דמתיר פט"ח בהנאה הוא משום הזכות פדיון שיש לו, אבל בשמת שאין לו עוד זכות פדיון הרי הוא אסור בהנאה. - וגם אם אמרינן דלאחר עריפה ג"כ מותר בהנאה, יש לומר דזהו משום דנעשית מצותו, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ולא יליף מעגלה ערופה לאיסור, אלא הוא לפי הכלל שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. - משא"כ בשמת קודם עריפה שלא נעשית מצותו, ואין לו זכות פדיון, ממילא הרי הוא אסור בהנאה. - זהו מה שיש להסתפק. טו והנה יש לעיין בזה גופא אם אין פדיון לפט"ח כשמת. - דהנה לכאורה יש לדון דמהני פדיון לפט"ח גם לאחר שמת. - והוא דהנה בפדיון בכור אדם כשמת לאחר שלשים יום תנן במשנה לקמן מ"ט מת הבן לאחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן יעוי"ש, מבואר דלאחר שנתחייב בפדיון נשאר החיוב אף לאחר שמת. - וכיון שכן גם בפדיון פט"ח צריך להיות כן מטעם ההיקש דאיתקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם כמבואר לעיל ד' ולקמן י"ב ע"ב. - וכיון דבבכור אדם יש חיוב פדיון גם לאחר שמת הבכור מטעם דהמיתה אינה מפקיעתו מחיוב שנתחייב בחיים, הנה כמו כן בפט"ח יש חיוב פדייה גם לאחר שמת הפט"ח. טז אמנם תניא בתוספתא פר"א דבכורות וז"ל כשם שאין פודין בשחוטה, כך אין פודין בפט"ח שמת יעוי"ש. וע"כ הביאור דפט"ח שמת אין לו פדיון. וכן פירש המפרש. - דע"כ אין לפרש דאין פודין פט"ח בפט"ח שמת, דהיאך ס"ד דיש פדיון לפט"ח בפט"ח אחר, דהרי בלא"ה לא הוי פדיון אלא בשה. - וביותר דלר' יהודה אסור בהנאה, ואין לו שום שיווי. - וגם לר' שמעון דמתיר בהנאה ע"כ בא בתורת שיווי כשאר חפץ דעלמא, וממילא לא שייך לומר דבא בתורת פדיון אלא בא בתורת שיווי להשלים השיווי דהפט"ח החי, וא"כ מדוע לא בא בתורת שיווי כשאר חפץ דעלמא, ועוד דבאופן שבא להשלים השיווי לא נקרא פדיון. - וע"כ הפירוש דאין פדיון לפט"ח שמת, וע"כ זה הוי לכו"ע בין לר' יהודה ובין לר' שמעון, והיינו דלא אמרה תורה דין פדייה בפט"ח שמת קודם שהופרש עליו השה. - ובזה מודה ר' שמעון. - ובזה אתי שפיר דלא הביא הש"ס ראיה דר' שמעון סבר דלאחר עריפה אסור מהמשנה דשלהי תמורה מדלא פליג על פט"ח. - משום דסבר דשפיר מתפרשא בפט"ח שמת קודם שהופרש עליו השה. - משא"כ לאחר עריפה שפיר מצי סבר ר' שמעון דמותר בהנאה מטעם שנעשה מצותו, וכמו שכתבנו לעיל. יז והנה בדין בכור אדם שמת לאחר שלשים יום דסבר התנא דיש חיוב פדיון. לא מצאתי ברמב"ם שהביא להאי דינא. - והנה הטור בסימן ש"ה כתב וז"ל אם מת לאחר ל' יום כבר נתחייב בפדיונו וצריך ליתן לכהן המעות יעוי"ש, והרמ"א בסימן ש"ה סעי"ב כתב וז"ל מת לאחר שלשים חייב לפדותו, ולברך על הפדיון. אבל לא יברך שהחיינו, ומקורו מהטור יעוי"ש. - וכן פשיטא לי' להמהרי"ק שורש פ"ט. - והנה נפלאתי טובא מדוע השמיט הרמב"ם להדין המשנה שהיא בלא פלוגתא. - והנה בספר הרמב"ם שבידינו כתוב להאי דינא במוקף להורות שאח"כ נכתב זה, אבל ע"כ לא הי' כתוב בספר מקודם, וראיה לזה מדלא הביא הטור בשמו, וגם הב"י לא הזכיר זה בשם הרמב"ם, וביותר הרמ"א שמציין להטור ולא כתב רמב"ם, וע"כ דלא כתב הרמב"ם זה בספרו, ותמוה. יח ולולא דמסתפינא אמינא כיון דמקור להאי דינא דהמשנה מבואר בגמ' שם דנלמד מגז"ש ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני (כדתנן ערכין פר"ה מ"ד). ה"נ במת הבן חייב יעוי"ש. - והנה לפי מה שמבואר בתוספתא דפט"ח כשמת אין עליו דין פדיון. - וא"כ כיון דאיתקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה, א"כ איכא היקשא דאין פדין לבכור אדם כשמת אף לאחר שנתחייב. - והנה אעפ"י שאיכא גז"ש המורה לחיוב. - אמנם איכא פלוגתא אם גז"ש עדיפא מהיקשא או היקשא עדיף ושתי סוגיות הסותרות הן היינו סוגיא דגיטין מ"א ע"ב מסיק הש"ס דכו"ע גז"ש דעיפא. - ובזבחים מ"ח ע"א מסיק הש"ס דכו"ע היקשא עדיפא. - והתוס' הקשו בזה יעוי"ש. - והתוס' בגיטין שם מסקי דרק שם בשטר שפחה אמרינן גזי"ש עדיפא, וכן כתבו התוס' שם בזבחים בתירוץ השני. - אבל בעלמא היקשא עדיפא. וכיון שהכא איכא גז"ש והיקשא הסותרות סבר הרמב"ם דההיקש עדיף. - וזהו עפ"י התוספתא, והנה התוספתא בפר"ו דבכורות לא שנה להאי דינא דהמשנה, ואפשר שזהו ג"כ מהאי טעמא משום דההיקש מורה שאין פדיון לבכור אדם לאחר שמת. יט אמנם בעיקר הדברים שכתבנו דגם ר' שמעון סבר דבשמת הפט"ח קודם פדייה וקודם עריפה אסור. - הנה לא כן מבואר בירושלמי פר"ב דקדושין ה"ח דאיתא שם רבי חנינה בשם רבי יודן תיפתר שמת ורבי שמעון מתיר יעוי"ש. מבואר דע"כ