נזר הקודש - בכורות נ

שיהיו מותרין. - וא"כ ע"כ יש בהדמים שוה פרוטה. ולכך אם קידש בהדמים הוי קדושין. כן נראה לנכון בביאור שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ בס"ד. כה והנה מה שכתב הרמב"ם "לפיכך" משמע דרק משום זה דחסרון פדייה מעכב להכי גם כשנתן לכהן אסור הכהן להשתמש בו. - ותמוה מדוע תלה זה בטעם הפדיון. - הלא כיון שאסור בהנאה פשיטא שגם הכהן אסור להשתמש בו כמו כל אדם, והרי"ז כשארי איסוה"נ. - ובדוחק אפשר לומר דכל עיקר האיסור הוא מטעם דהפסיד ממונו של כהן, וכדתני לוי לקמן י' ע"ב דתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן (וכדפירש"י שלא פדהו בשה), ולפיכך יופסד ממונו יכפוהו בי"ד לערפו יעוי"ש ברש"י, והנה לפי"ז כשנותן הפט"ח להכהן אינו אסור בהנאה לכהן, והיינו דרק להבעלים שייך קנס ולא להכהן. - אבל אם האיסור הנאה באה מצד חסרון פדייה, והיינו שהתורה אסרה ההנאה בשביל הפדייה בעצמותה לא מצד קנס, א"כ אין הבדל אם הפט"ח ביד ישראל הבעלים או שנתנו להכהן. - וזהו שאמר הרמב"ם דכיון דעיקר האיסור באה מפאת חסרון פדייה בשה, לפיכך גם כשנתנו להכהן אסור גם הכהן להשתמש בו. כו והנה לכאורה לפי"ז דלתנא דבי לוי כשנותן הפט"ח להכהן מותר להשתמש בו. - וא"כ יש לעיין בהא דקאמר הש"ס אי ר' יהודה הא מופסד וקאי, היינו קודם עדיפה ג"כ יעוי"ש. ומדוע לא פריך הש"ס הא לר' יהודה גם לכהן אסור, ולתנא דבי לוי מותר הכהן ליהנות בו. - אבל אפשר לפרש דגם זה נכלל בהא דקאמר הא מופסד וקאי דהכוונה שהוא מופסד לכל אדם, אבל דוחק לומר דלתנא דבי לוי בטלה מצות עריפה כשינתן לכהן. - וגם לר' שמעון דמתיר פט"ח בהנאה, אמנם ע"כ מצות עריפה לא בטלה ממנו. - ובטח אסור ליהנות ממנו בכדי שיקיים מצות עריפה, דאל"כ לא מקיים המצוה לעולם. כז ועוד דלר' שמעון ע"כ החוב של עריפה הוי מצוה מחויבת, דאל"כ אין לזה שייכות לעגלה ערופה. (ומזה יש להקשות על הראב"ד שכתב דעריפה אין בה מצוה כלל אלא מעשה רצח, דלפי דבריו היאך יפרש דברי ר' שמעון). וא"כ אין סברא לומר דהנתינה לכהן מבטלת מצות עריפה. - וגם קשה לפי"ז הא דקאמר הש"ס דהברייתא דלוי אתיא גם כר' שמעון. - וע"כ דגם ללוי גם הכהן אסור להשתמש בו. - וא"כ אי אפשר לפרש דברי הרמב"ם בהא דלפיכך באופן שכתבנו לעיל. כח ונראה דסברת התנא דבי לוי שאמר בטעם התורה שהוא מטעם קנס הא דעריפה אתי שפיר לכו"ע. וגם הש"ס מוקי שאתיא בין לר' יהודה ובין לר"ש. - אבל הסברא בזה דהקנס שהוטל על הבעלים מטעם דלא פדה הפט"ח דשה, שייך גם לגבי הכהן, דהרי גם הוא יכול לפדות, וכיון שהתורה רוצה בפדיון, והוא לא קיים המוטל עליו, הנה בשביל זה יוקנס במצות עריפה. - וזהו כוונת הרמב"ם דלפיכך שכתב והיינו דכיון דהעיקר הוא הפדיי', וזה גם הכהן יכול לעשות, וממילא גם הוא בזה הקנס באיסור שימוש. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם בס"ד. כט גמרא, ואמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאותה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל. - והביאור בזה דבא הכתוב למעט איסוה"נ שאינו קרוי אוכל, אבל איסורי אכילה ישנן בכלל אוכל מטעם אכילת נכרים. ואיסוה"נ אעפ"י שהנכרים מותרים בזה. - אבל מפני שאין אנו יכולים להאכילם אינו קרוי אוכל. - וזהו מדכתיב אשר יאכל שהביאור בזה להאכיל לאחרים.- והקשו בתוס' מדוע לא דרשינן כן לר"ש בחולין פ"ה דכתיב בכיסוי הדם אשר יאכל לומר אם אנו יכולים להאכיל לנכרים חייב בכיסוי, ויש בזה ריבוי גם לעוף טמא שחייב בכיסוי. - ותירצו דכיון דכתיב אשר יאכל אצל חיה או עוף ע"ב הכוונה מה שאנו אוכלים. ויש בזה מיעוט לעוף טמא יעוי"ש. - והיינו דר"ש מפרש חיה ועוף אשר יאכל היינו אותן חיה ועוף הנאכלין לישראל. ל ובזה יש ליישב הא דהקשה בתוס' רי"ד לקדושין נ"ו ע"ב וז"ל ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא ולר"ש ממעטינן גם טריפה, נימא דאשר יאכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ונרבה גם עוף טמא וכו' ומתרץ דא"כ לשתוק קרא מיני' ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע יעוי"ש. - ביאור דבריו דהמקשין רצו לפרש דאשר יאכל בא לרבות כל מה שבכלל אכילה והכוונה שהישראל יכול להביאו לידי אכילה לנכרים, וזהו עוף טמא. - על זה השיב בתוס' רי"ד דלרבות לא איצטרך קרא, דגם אי הוי כתיב סתם חיה ועוף הכוונה כל חיה ועוף שיש בעולם דגם טמאים בכלל. זה. - וע"כ הא דאמרה תורה אשר יאכל למעט בא. - וממילא ממעטינן לעוף טמא. - אבל עדיין תקשה דלמא למעט איסוה"ג בא. - והיינו באופן ששחט לחיה ועוף שנגמר דינם למיתה כגון חיה ועוף שהרגו נפש ונגמר דינם לסקילה ושחטן דפטור מכיסוי, מפני שאינן באכילה מטעם איסוה"נ, ואסור לישראל ליתנם אף לנכרי מפני האיסוה"נ. - וזה יותר מסתברא למעט, מלמעט עוף טמא דעכ"פ בכלל אכילה הוא ליתנו לנכרי. - ומצאתי בתוסר"ע למשנה שם שמסיים בצ"ע. לא א אבל לפי דברי התוס' הכא אתי שפיר, והיינו דכיון דכתיב אשר יאכל אצל חי ועוף ע"כ הכוונה למעט איסורי אכילה שאינן נאכלין לישראל. ואף ר"ש דדריש מאוכל אשר יאכל האמור בטומאת אוכלין למעט איסורי הנאה, אמנם הכא בכיסוי הדם מפרש למעט איסורי אכילה ולמעט עוף טמא. לב וה והנה בעיקר הא דבעינן למעט עוף טמא נתקשיתי מעודי הא לא שייך שחיטה בעוף טמא, וע"כ השחיטה אצלו לא הוי יותר מהריגה, ולענין כיסוי הדם שחיטה בעינן ולא נחירה, - ואח"כ מצאתי שהקשה בזה בתוסר"ע ומסיים בצ"ע. - וכעת נראה לי דאם הוי דרשינן מאשר יאכל למעט איסוה"נ, ואיסורי אכילה חייבין בכיסוי, אעפ"י שלא שייך שחיטה אצלם והשחיטה אצלם הוא בגדר נחירה, כי אז הוי אמרינן דגם בנוחר ומעקר יש חיוב כיסוי, וזהו מדלא אמרה תורה שחיהט בהדיא אלא אשר