נזר הקודש - בכורות מט

לאיסור. - וא"כ לא מצינו שום הפקעה על ידי תפיסה, וא"כ לא מצינו בפט"ח כל עיקר ענין התפיסה. וא"כ איה מצא הרמב"ם לחדש ענין תפיסה להדמים מה שלא מצינו כן בפט"ח. - וגם מה שמביא מרן קצת ראי' מהא דמהני היתרא דיוליך הנאה לים המלח בע"ז מטעם תפיסת דמים אעפ"י שלא פקע איסורי' ודומה לשארי איסוה"נ. וע"כ הטעם בזה מפני שיש תפיסה להדמים, יעוי"ש. הנה התם שאני דשם יש תפיסה לאיסור, משא"כ בפט"ח שלא מצינו שום תפיסה, וא"כ מנין להרמב"ם לחדש דין תפיסה להדמים שלא מצינו כן בפט"ח, דהרי הפדיון אינו בא בתור תפיסה כלל. יח והנה נפק"מ לדינא בין לפירושא דמרן, לבין פירושא דידן באופן שמת הפט"ח טרם עריפה, והבעלים מכרוהו להפט"ח שמת, דלפירושא דמרן שכתב דעיקר התפיסה בדמי' הוא מפני שיש להפט"ח זכות פדייה. - וא"כ כשמת שאין לו עוד זכות פדייה כמבואר לקמן מהתוספתא, וא"כ ליכא בזה גם תפיסה דדמים. - אבל לפי פירושנו שהתפיסה בזה מצד הקדושה דקדושת בכור שזהו כעין קדושת בדה"ב הנה גם כשמת שייך זה. - והיינו אעפ"י שאין בו זכות פדייה. - אבל כמו שמצינו בקדשים שמתו שיש להם פדיון אם לא מטעם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולמ"ד דבקדשי בדה"ב פודין, הרי דיש זכות פדייה גם לאחר מיתה, הנה כמו כן יש לומר דיש זכות פדייה גם לאחר מיתה, אם לא לאפקועי איסורא מדין פט"ח. - אבל יש בזה כדאי לתפיסת הדמים כמו שיש תפיסה זו בחיים חיותו. יט והנה מרן כתב שם דלאחר עריפה ליתא תפיסת דמיו יעוי"ש, ולא נחתו בשמת קודם עריפה, ותמוה דלשיטתו ע"כ גם בשמת קודם עריפה כן הדין לדידן דקיי"ל כר' יהודה דאסור בהנאה, - ואפשר דסבר מרן דבמת קודם עריפה ישנו בפדיון, ותמוה. ואפשר דסבר מרן דבאופן דליתא לקיומי' למצוה דעריפה שוב ליתא למצוה דפדייה. - אבל זה ניחא להרמב"ם דסבר דגם עריפה מצוה, אבל להראב"ד דסבר דעריפה לאו מצוה לא שייך זה. - ועוד דהלא מצינו גבי יבום דישנה להמצוה להרבה מן הראשונים אעפ"י שלא יכול לקיים חליצה, ועוד דיש לזה סתירה מהתוספתא כאשר יבואר להלן. כ ועוד בעיקר הדבר מה שחידש מרן דכיון דיש פדיון לפט"ח להכי יש בזה תפיסה על הדמים להיות הדמים אסורים באיסוה"נ. - דלפי"ז היאך מתפרשא הא דתנן בקדושין נ"ו דחשיב שם גם עגלה ערופה בהדי כל הני איסוה"נ, ועל כל אלה איסוה"נ מסיים התנא אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, יעוי"ש. הרי גם עגלה ערופה בכלל זה שאין תפיסת דמים להדמים של העגלה ערופה. - אעפ"י שיש פדיון לעגלה ערופה כדתניא בתוספתא פרה פר"א דפדיון מועיל בעגלה ערופה, והובא במל"מ בפר"י מרוצח יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י שיש פדיון לעגלה ערופה, ומכל זה אין בהדמים תפיסה להיות הדמים נאסרים בהנאה. - ודוחק לומר דשאני פט"ח שיש מצוה לפדותו, ושם בע"ע אין מצוה לפדיון. - אבל אין סברא לומר דהמצוה תגרום תפיסה של איסור על הדמים, דהרי ע"כ עיקר סברת מרן על האפשרות של פדיון, וא"כ גם ע"ע בכלל האפשרות של פדיון שהוא הגורם תפיסה. - לכן נראה בכוונת הרמב"ם כמו שכתבנו. כא והנה עוד נראה דיש מקום לומר ביישוב דברי הרמב"ם דלהכי יש תפיסה על הדמים של הפט"ח אעפ"י שאסור בהנאה, ואין תפיסת דמים לאיסור הנאה. - אבל כל זה בשארי איסוה"נ שאינן ברשותו ואין מציאות לעשות מזה דמים. - ואפילו אם מכרן וקיבל דמים לא נקרא זה הקבלת דמים שהוא מקבל בשביל האיסוה"נ, דהרי אין קנין לאיסורי הנאה. - וממילא הדמים שמקבל עבורו אין זה ממש עבור האיסוה"נ. - ולא שייך בזה חליפין כיון שלא קבל הלוקח מאומה דהאיסור הנאה לא שוה מידי, וכאילו אינו ברשותו.- משא"כ פט"ח אעפ"י שאסור בהנאה, אבל ע"כ נקרא שלו ממש, וגם יש לו בזה קנין עצמותו. - וזהו בשביל שיכול לעשות ממנו דמים על ידי פדייה בשה כל דהוא. - וכמו כן הלוקח שקונה הפט"ח יש לו בזה קנין עצמותו. - וזהו בשביל שיכול לעשות ממנו דמים על ידי פדייה בשה כל דהוא. - וכמו כן הלוקח שקונה הפט"ח יש לו זכות זה שיכול ליהנות מהפט"ח על ידי פדיון השה של כל דהוא. י כב וראיה לזה דנקרא ממונו מהא דתניא הכא בסוגיא הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואעפ"י שאין לו עכשיו, יש לו לאחר מכאן. הרי מבואר דנקרא ממונו, וכשמוכר יש לו ללוקח ג"כ זכות זה, וא"כ ישנו במכירה. - וממילא יש בזה תפיסת דמים, ואין זה דומה לשארי איסוה"נ- ואיכא נפק"מ בין ביאור הראשון שכתבנו לבין ביאור השני, והוא דלביאור הראשון נפקע האיסור מהפט"ח וחל האיסור על הדמים ולביאור השני הפט"ח נשאר באיסורו. - כן יש לומר ביישוב שיטת הרמב"ם וממילא תקשה להראב"ד שסובר שזה דומה לכל איסוה"נ דעלמא. - וזהו נגד ברייתא ערוכה מהא דתשלומי כפל. כג אמנם לפי"ז תקשה על הרמב"ם מהמשנה דחשיב פט"ח בכלל איסוה"נ ועל כולם שנה התנא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, וקשה הא להרמב"ם יש בזה איסוה"נ על הדמים מטעם התפיסה. - וקושיא זו תקשה גם לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם דנפקע מהפט"ח האיסור הנאה, אבל ע"כ כיון שהדמים נאסרין בהנאה. - וא"כ מה מהני המכירה בהא דפט"ח, ודוחק לומר דמיירי התנא לאחר עריפה דוקא, ועוד דשם בקדושין נ"ז ע"ב פריך הגמ' בהא דתנן פט"ח שזהו דלא כר' שמעון דסבר דמותר בהנאה ומשני דמיירי לאחר עריפה יעוי"ש. משמע דלר' יהודה לא מיידי לאחר עריפה. כד ונראה דאתי שפיר בין לביאור הראשון שכתבנו ובין לביאור השני. - והיינו דע"כ כשמכר הפט"ח מיירי שהודיעו ללוקח שהוא פט"ח דאל"כ הוי מק"ט. - וכיון שידע הלוקח שהוא פט"ח ממילא מחויב הוא בפדייה, והנה כשפודה אותו או בשה כל דהוא, או בשווי'. ממילא נפקע האיסור בין מהפט"ח ובין מהדמים. - וכיון שכן יש על הדמים ג"כ הזכות