נזר הקודש - בכורות מח

ולא נפדה, לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה, ויקח השה לעצמו, או יערפנו ויקבר עכ"ל. - וכתב הראב"ד וז"ל א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פט"ח בשווי', וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה עכ"ל, והנה כוונת הראב"ד דהמכירה בעצמותה תהי' בתורת פדייה. - ויתן הדמים להכהן ואין לומר שהדמים אסורין בהנאה, הרי קיי"ל דאין תפיסה לדמים של איסוה"נ. - והרדב"ז שם כתב דשאני באופן שבא בתורת מכירה, ולא בתורת פדיי' יעוי"ש. והיינו דכשבא בתורת פדייה שפודין גם בשווי' דמים מותרים, אבל כשבא בתורת מכירה דמיו אסורין. - אבל דבריו תמוהין דעדיין תקשה מדוע לא תהי' המכירה ג"כ בתורת פדיון דהרי מצינו גבי שביעית דבתורת מקח ג"כ מתחלל, ואדרבה שם בסוכה מ' ע"ב מבואר דבדרך מקח יותר עדיף מבדרך חילול. - וא"כ שפיר כתב הראב"ד דהמכירה בשווי' תהי' בתורת פדיון והדמים יתן לכהן. - וגם מה שכתב הרדב"ז דהדמים הבאים דרך מקח אסורים תמוה טובא הלא משנה ערוכה בקדושין נ"ו גבי איסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת יעוי"ש, והיינו מטעם דאין תפיסה לדמים של איסוה"נ, ועי' בר"ן שם, וכתבנו לעיל מזה. - וגם על הרמב"ם תקשה מכח המשנה זו דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. יד ולכאורה אפשר לפרש דכוונת הרמב"ם דהדמים אסורים להבעלים ולאחרים מותרים כמו התם שהאשה המתקדשת מותרת ליהנות מהדמים, ויש לזה שיטה מן הראשונים דסברי כן כמבואר שם בר"ן, אבל הלשון הרמב"ם מורה שהדמים בעצמותן אסורין מדכתב דמיו אסורים משמע שהאיסור על הדמים ממש. ועוד דעדיין תקשה למה לא יתן הדמים להכהן דלדידי' מותרין הדמים כמו התם גבי האשה, וזה נכלל ג"כ בהשגת הראב"ד שכתב שיתן הדמים להכהן, סו"ד דברי הרמב"ם מרפסין איגרי. טו ונראה בשיטת הרמב"ם דהמצוה דהפדיי' דהפט"ח הכוונה שמחליף החמור בשה, או בדבר אחר בשוויו, הכוונה שיאמר שהחליפין האלו הוא בתורת פדיון עבור הנתינה דהפט"ח להכהן. - ובכוונה זו שבא בתורת חליפין עבור הנתינה להכהן זהו הנקרא פדיון. - אבל באופן שמוכר הפט"ח אפילו בשווי', אבל לא היתה הכוונה עבור המטרה להחליפו להפט"ח בהדמים שיהיו הדמים להכהן, זה לא נקרא פדיון, אלא הרי זה כמוכר איסורי הנאה גרידא. - וכן מבואר בטור סימן שכ"א. - וסבר ג"כ הרמב"ם דיש קדושה לפט"ח. - והקדושה היא כקדשי בדה"ב או כחרמי כהנים. - וממילא יש לזה תפיסה על הדמים כשמוכרו להפט"ח כמו שיש תפיסה להדמים כשמוכר קדשי בדה"ב. - והדמים נתפסים בקדושת הפט"ח. וכמו שבקדשי בדה"ב נפקע הקדושה מזה ונתפס על הדמים, הנה כמו כן נפקע הקדושה מהפט"ח דהיינו האיסור הנאה, ונתפס על הדמים, והדמים אסורים איסור ממש. - ואין זה דמיון לשארי איסוה"נ, שאין הדמים נתפסים באיסור, דשאני התם דהאיסור נשאר באיסורו. - משא"כ בקדושה שיש לזה תפיסה על הדמים מטעם דנפקע הקדושה מהקדשים, וממילא יש חלות הקדושה על הדמים, וזה עצמו נוהג בפט"ח שקדושתו קדושת בכור נפקע ממנו, וחלה על הדמים. ונפק"מ שעל ידי זה נפקע האיסור ההנאה שעל הפט"ח ומותר בהנאה מעכשיו, והאיסור הנאה נתפס על הדמים וזהו שכתב הרמב"ם ודמיו אסורים. - אמנם עדיין נשאר עלי' מצוה דהפדיי' שזה לא נפקע ממנו עדיין. כל זמן שלא נעשה הפדייה, והרי זה הפט"ח לר' יהודה כמו לר' שמעון בכל פט"ח שמותר בהנאה, ורק מצות פדייה עלי', ונפק"מ דאם לא יקיים מצוה דפדייה יש עליו המצוה דעריפה. - ולאחר עריפה יהי' אסור כמו שאסור לאחר עדיפה גם לר' שמעון.- אבל יש הבדל ביניהם בין הטעמים, דלר' שמעון אסור לאחר עריפה מטעם שדינו כעגלה ערופה. - ולר' יהודה אסור מטעם החסרון פדייה. - ומפרש כוונת התורה דכיון שהקפידה עליו התורה להפדות בשה. - הכוונה שכל זמן שלא נתמלא מטרה זו הרי הוא אסור בהנאה כמו שקאמר הש"ס שזהו סברת ר' יהודה דאוסר להפט"ח בהנאה. - והנה אף באופן שנפקע האיסור הנאה דמחיים על ידי המכירה. - אבל כיון שלא נפקע עדיין המצוה דהפדייה שהוא בשה בקפידא, ואם לא יפדה יש עליו מצוה דעריפה, הנה העריפה הלזו אוסרתה בהנאה. - וזה מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה, אף לאחר העריפה הוא הואיל ולא נפדה. והיינו דסבר דהחסרון פדייה בעצמותו באופן שלא יכול עוד לפדות זה עצמו מביאו לידי איסור הנאה. (והנה בקרית ספר כתב שהוא מטעם דיליף עריפה עריפה מעגלה ערופה יעוי"ש, זה תמוה דזהו לר' שמעון כמבואר בגמ', אבל ר' יהודה לא יליף זה, וביותר כאשר ביארנו לעיל שזה אינו מצד גז"ש, אלא העיקר בזה דבשביל קפידת התירה בשה, וכשחסר זה, באופן שלא יכול עוד לקיים הפדייה יש בזה איסור הנאה). והיינו שלא תאמר דהאיסור הנאה בא מפאת חיוב העריפה דאז לאחד שנעשית מצותו מצות העריפה היה מותר בהנאה כמו שהדין בכל דבר שנעשית מצותו, על זה בא הרמב"ם ללמדנו דהאיסור הנאה בא מטעם חסרון פדייה, וא"כ חסר בזה נעשה מצותו עדיין. וממילא הרי הוא באיסורו. - מטעם שהקפידה תורה בשה. טז וראיתי אח"כ בשו"ת למרן הגדע"א ז"ל בסימן ק"ס שמפרש שכוונת הרמב"ם דלהכי נתפס דמי' לאיסור שלא מצינו זה בשארי איסוה"נ. וכתב דשאני שארי איסוה"נ דאי אפשר לאפקועי איסורא בפדיון, להכי לא אלים למיתפס פדיונו, משא"כ בפט"ח דאלים למיתפס פדיונו לאפקועי איסורא ה"נ אלים למיתפס פדיונו לאסור דמיו עכת"ד יעוי"ש. והנה לדברי מרן הכוונה בדברי הרמב"ם שתופס דמיו והפט"ח עומד באיסורו כמו שהיה. - ורק מפני שיש מציאות פדיון בשה, להכי מהני דרך מכירה לכל הפחות להיות תפיסת הדמים. יז והנה אף שהסברא שכתב מרן נכונה מאד, ובאמת יובדל האיסוה"נ של פט"ח משארי איסוה"נ בזה שיש פדיון לפט"ח שנעשה היתר ע"י פדיון. אבל הפדיון מפקיע האיסור גם בלא שום תפיסה