נזר הקודש - בכורות מז

מצות עשה לערפו יעוי"ש. דמשמעות דבריו דיש מצוה גם בעריפה, והראב"ד השיג שם וכתב דעריפה לא נחשבת למצוה כלל. - אמנם ע"כ גם הרמב"ם סובר דעריפה לא נחשבת למצוה גמורה נגד מצות פדייה, מטעם שכוונת התורה לפדייה. - וכמו שחשיב התנא מצות יבום ומצות חליצה, וחז"ל אמרו שהחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ביבמות כ"א. - והנה כמו כן העריפה במקום פדייה לא נחשבת למצוה. - שביטל מצות פדייה. - וממילא נשאר הפט"ח באיסור ומטעם זה לא נקרא עריפה נעשית מצותו, מטעם הקודם. ולא נפקע על ידי העריפה. ז אבל ר' שמעון דסבר דפט"ח מותר בהנאה, ורק העריפה אוסרתן מטעם שדינו ממש כעגלה ערופה ע"כ סבר שדין פט"ח כדין עגלה ערופה ובשניהם נקרא נעשה מצותו. - ורק התורה אוסרתו מטעם גזיה"כ. - ולכאורה קשה היאך קאמר הש"ס דע"ע נקראת נעשית מצותו, ויש בזה ג"כ פט"ח. - דאל"כ הא לא הוי פט"ח בכלל עגלה ערופה. - נראה דסבר ר' שמעון דמצות עריפה בפט"ח הוי מצוה שלימה אם אינו רוצה לפדותן. - והא שיכול לפדות אינו מגרע מצות העריפה. וכמו כן גם בעגלה ערופה סבר ר' שמעון דישנה בפדייה אם ירצה כדתניא בתוספתא פרה פר"א דפדיון מועיל לעגלה ערופה, והובא במל"מ בפר"י מרוצח יעוי"ש. - ואעפ"י שאינו דומה הפדייה דהתם להפדייה בהפט"ח מטעם דשם ליכא מצוה דפדייה. - אמנם כיון שיש אפשרות לפדייה גבי ע"ע הרי זה בדמיון גם לפט"ח. וגם סבר שאם אינו רוצה לפדותו להפט"ח אז ליכא כלל מצוה דפדיי', והרי זה דומה לע"ע ממש. - ודין אחד להם, ולהכי שפיר נחשבים שניהם היינו העגלה ערופה ופט"ח לנעשה מצותן. - ור' יהודה ע"כ סבר דהעריפה לא נחשבת למצוה כנגד המצוה דהפדיי', וגם לא סבר כהתוספתא דמהני פדייה לעגלה ערופה, וגם סתמא דהסוגיא דחולין פ"ב ע"א מוכח דלא כהתוספתא דאיתא שם דאם ע"ע נאסרת מחיים הו"ל שחיטה שאינה ראויה, ולפי התוספתא דמהני פדיון הא הו"ל שחיטה ראויה כמו שאיתא שם לענין פרה אדומה. - ולפי מה שפירשנו אתי שפיר, משום דר' יהודה לא סבר כהתוספתא. - איברא דבלא"ה יש לחלק מפרה אדומה ש שמצוה איכא בפדיון אם מצא אחרת נאה הימנה, וזה לא שייך בעגלה ערופה, אמנם יותר נראה דהתוספתא לאו כו"ע סברי לה. - והיינו דר' שמעון סבר לה, ולא ר' יהודה, וכמו שכתבנו. ח כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"א וז"ל מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אעפ"י שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה, אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה עכ"ל. - והנה לפי מה שביארנו הא דקאמר רבא מודה ר' שמעון לאחר עריפה שאסור מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, דע"כ הביאור בזה שזה העריפה דפט"ח זהו עצמו העריפה דעגלה ערופה. - וכיון שגבי עגלה ערופה הוי העריפה מצוה הנה כמו כן ע"כ גם עריפה דפט"ח הוי מצוה וקרינן בזה ג"כ נעשה מצותו, וכמו שביארנו. ט איתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"א רבי ירמיה בעי פט"ח שהמית במה היא מיתתו בעריפה או בסקילה יעוי"ש. - והביאור בזה כיון שיש חיוב לערפו בפני שהוא פט"ח, וגם חייב סקילה מפני שהמית אדם לכן בעי אם נידון בעריפה מפני שהוא פט"ח, או נידון בסקילה מפני שהיא מיתה חמורה, וכמו דגבי בעלים מי שיש עליו שתי מיתות נידון בחמורה כן הוא גם גבי בהמה. י ויש לעיין הא כיון שיש מצוה דהפדייה גבי פט"ח וא"כ מה בעי ר' ירמי' הא פשיטא דנידון בסקילה, והיינו דיש לסלק מעליו חיוב עריפה על ידי פדייה ואז יהי' נידון בסקילה. - והנה לכאורה יש לומר דבאופן שיש עליו חיוב מיתה בעבור שהמית את האדם נתבטלה המצוה דפדייה. - אבל זה ליתא דהרי כתב הרמב"ם בפר"ד מה' עכו"ם הי"ג בדין עיר הנדחת וז"ל קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין שנאמר שללה ולא שלל שמים יעוי"ש, הרי כתב הרמב"ם דבשביל לקיים מצוה דשרפה פודין את הקדשי בדה"ב ואח"כ שורפין אותן וה"נ למה לא יפדו את הפט"ח, בכדי לקיים המצוה דסקילה. - וע"כ מוכח מזה דאיכא מצוה בעריפה גם כן. - ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דיש מצוה גם בעריפה. - והנה להראב"ד יש לומר דסבר דליכא דין פדייה באופן שהולך לאבדון. - וזהו כי הראב"ד לשיטתו שמשיג שם על הרמב"ם וכתב וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים המה ולא חל עליו איסור עכ"ל מבואר דסבר הראב"ד דליכא תורת פדייה באופן שהולך לאבדון כמו התם שאין פודין בכדי לקיים מצוה דשרפה ולשיטתו לא קשה הכא בירושלמי מדוע אין פודין את הפט"ח בכדי לקיים המצוה דסקילה משום דבאופן זה ליכא דין פדייה, ולפי"ז אזלי הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. יא והנה בדבר מה שהקשה שם הראב"ד על הרמב"ם דהרי הוי הקדש בדה"ב שלל שמים. - נראה דסבר הרמב"ם דכיון שיש זכות פדייה להבעלים להכי לא הוי שלל שמים לגמרי ומחויב לפדות בכדי לקיים המצוה דשריפה, והיינו דבשביל חיוב זה דפדייה לא הוי שלל שמים, ובמקו"א ביארנו בזה ביתר ביאור. יב אמנם לפי שיטת הראב"ד דליכא שום מצוה בעריפה, ולא הוי אלא מעשה רצח בעלמא. א"כ אין מקום לבעי' דר' ירמי' אם מדחינן מצוה דסקילה בשביל העריפה, קשה טובא, דהלא פשיטא דיש להדחות העריפה שאין בה מצוה בשביל המצוה דסקילה. - וע"כ מוכח מזה דסבר ר' ירמיה בירושלמי דגם העריפה היא מצוה, וראי' מזה לשיטת הרמב"ם. יג כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ד וז"ל פט"ח אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר, מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל