נזר הקודש - בכורות מו

התוס' מנחות ע"א דדוקא בבעלים כן הדין יעוי"ש. ובעיקר הענין מבואר אצלנו בתשובה. יז תוס' ד"ה ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש, משמע הכא דמקודשת בגבולין קודם שיגיע לירושלים, והא דאמר בפר' חלק בגבולין דברי הכל פטורין מן החלה לאו משום דחשיב ממון גבוה לכו"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן בי' עריסותיכם כיון דאסור באכילה, יעוי"ש. והנה דברי התוספות מוכרחין דאל"כ אלא נפרש דבגבולין גם רבי יהודה סבר דהוי ממון גבוה, א"כ היאך מתקדשת בגבולין כדמיירי הכא בסוגיא, - ומזה יש לתמוה על התוס' בסוכה ל"ה ד"ה לפי שכתבו לפרש דבגבולין לכו"ע ממון גבוה יעוי"ש. ותמוה מסוגיא דהכא. יח והנה נראה אפילו למ"ד דין ממון שם בסוכה אבל לגבי חלה לכו"ע בעינן ראוי לאכילה כיון דעיקר המצוה שאמרה תורה עריסותיכם שהכוונה אכילה. - ומזה ראיה לדברי המג"א סימן ח' סק"ב דגבי חלה מצות הפרשה אם הוא רוצה לאכול ואינו דומה להפרשה דתמורה, ובזה יש ליישב מה שיש להעיר מרש"י גיטין מ"ז. - עי' בהגהות רע"א ז"ל. א גמרא אמר רבא ומודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור מאי טעמא גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. - והנה לכאורה יש סתירה לדברי ר"ש דאמר הש"ס לעיל דטעמא דר"ש דסבר דפט"ח מותר בהנאה מטעם שלא מצינו דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ומזה שפדיונו מותר, מוכח דגם הנפדה מותר, אבל אם לאחר עריפה גם ר"ש מודה שאסור, א"כ תקשה מדוע פדיונו מותר. - ודוחק לומר דשאני לאחר עריפה שאינו עוד בפדיון. - אבל נראה דהתם הכוונה שאין לך דבר שפדיונו מותר, וגם הנפדה מותר. - אמנם לאחר עריפה שנשאר באיסורו לעולם הרי"ז כשארי איסורי תורה שתמיד נשאר באיסורו אפילו לאחר שנפדה והפדיון מותר כהא דתנן בקדושין נ"ו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. - ולהרבה מן הראשונים הדמים מותר להמוכר ג"כ מדאורייתא, עי' רש"י חולין ד' ובר"ן שלהי פר"ב דקדושין אבל האיסור עצמו נשאר באיסורו. ב והנה יש לעיין היאך הדין לר' שמעון אם מת הפט"ח ולא נערף. - נראה דדוקא בשנערף נאסר בהנאה, וזהו שהלימוד מעגלה ערופה מורה כן, והיינו דהתם דוקא עריפה שהיתה כדין אוסרה, וא"כ ה"נ כיון דסבר ר"ש דלא נאסר הפט"ח מחיים, וממילא כשמת לא נאסר ג"כ ודוקא כשנערף עריפה אוסרו. - וכן יש לדייק מסוגיא דלקמן י"ב ע"ב דפריך והתנן מת פט"ח רא"א יקבר מאי לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם יעוי"ש, הרי משמע דבמת בלא מצות עריפה מותר בהנאה. - וכן מבואר להדיא בירושלמי קדושין פר"ב ה"ח דהא דתנן המקדש בפט"ח אינה מקודשת פריך שם, ומשני תיפתר שמת יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י דסבר ר"ש דלאחר עדיפה אסור בהנאה, אבל בשמת בלא עריפה מותר בהנאה לר' שמעון. - וכן יש להוכיח מהא דאיתא לקמן י"ב דקאמר הש"ס אליבא דר"ש לא תיבעי לך דלית לי' ספק יעוי"ש, והיינו דלר"ש לא הוי נפק"מ כיון דסבר דמותר בהנאה. - ואם אמרינן דבשמת אסור בהנאה א"כ איכא נפק"מ לאפקועי איסורא והפדייה יציל מאיסור הנאה כשמת. - והנה מכל זה מבואר דדוקא עריפה אוסר. - אבל החסרון הפדיי' אינו גורם איסור כלל. ג והנה יש לעיין לר' יהודה דסבר פ"ח מחיים נאסר. - היאך הדין בלאחר עריפה אם הוא אסור בהנאה. - והיינו דיש לומר דכיון שנעשית מצותו פקע ממנו איסוה"נ. - או"ד דיליף ג"כ מעגלה ערופה. - והנה פשטות הסוגיא משמע דרק ר"ש סבר דגמר עריפה עריפה מע"ע, וזהו מדקאמר הש"ס מ"ט ומשני גמר מע"ע. - ואם גם ר' יהודה סבר כן דגמר מע"ע א"כ אין כאן חידוש לר"ש יותר מלר' יהודה. ד ובעיקר הדבר הא דקאמר הש"ס דגמר מע"ע קשה טובא הא קאמר הש"ס יומא ס' ע"א דאין ללמוד מע"ע מטעם דכתיב ושמו הערופה והוי תרי מיעוטי ולהכי אפילו למ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין הכא אין מלמדין, וא"כ היאך ילפינן פט"ח שיהי' אסור לאחר שנעשה מצותו מע"ע כיון דאמרה תורה דאין למידין מע"ע. - ואפשר לומר דסבר ר"ש דעריפה דפט"ח זה עצמה הוי עריפה דע"ע ושם עריפה חדא היא. - והיינו דר"ש סבר גבי ע"ע דעריפתה אוסרתה והוית כמו עריפה דפט"ח ושניהן בני ביקתא נינהו. - וחד דינא אית להו. והפירוש בסוגיא עריפה עריפה גמר היינו לא מצד גז"ש דבעינן קבלה להלימוד, אלא הכי פירושו דכיון דחד דינא אית להו לשתיהן, ועריפה דפט"ח נכלל בעריפה דע"ע, ואין זה לימוד מזה אלא חדא נינהו.- אמנם כל זה לר' שמעון דסבר דפט"ח נאסר לאחר עריפה. - משא"כ לר' יהודה דסבר משנולד נאסר הפט"ח א"כ אין זה דין דעגלה ערופה, ואם בעינן למימר שתנהוג הדין דעגלה ערופה גם בפט"ח הרי זה בגדר לימוד ע"ע או בבנין אב או מגז"ש וזה לא אמרינן מטעם דתרי מיעוטי כתיב, בעגלה ערופה. - וא"כ טרם ידענו היאך הדין לר' יהודה בפט"ח לאחר עריפה אם האיסור הנאה לא נפקע על ידי עריפה, או דלמא דאמרינן דלאחר שנעשה מצותו נפקע איסורו גם כן. ה והנה מהא דתנן במשנה לקמן לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. - משמע דאסור בהנאה גם לאחר העריפה. - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל ומה שאמר קוברו להודיעד שהוא אסור בהנאה אחר העריפה עכ"ל וע"כ דמפרש כן גם אליבא דר' יהודה, דדוחק לומר דהרמב"ם מפרש המשנה אליבא דר' שמעון. שזהו שלא אליבא דהלכתא דהרי הרמב"ם פוסק כר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה בפר"ב דבכורות. - וע"כ דכוונת הרמב"ם לפרש אליבא דר' יהודה ג"כ דהאיסור הנאה לא נפקע ממנו על ידי העריפה אעפ"י שנעשית מצותו.- אבל זה טעמא בעי כדלעיל. ו ונראה דבפט"ח לא הוי עריפה נעשית מצותו. - טעם דעיקר המצוה היא הפדייה. - ועריפה במקום פדייה לאו מצוה היא. - ואעפ"י שכתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"א אם לא רצה לפדותו