נזר הקודש - בכורות מה

וא"כ אתי שפיר הפסקים ולא הוי סתירה זה לזה, משום דגם לדידן מידרשי הקראי, - אבל בעיקר הענין בדבר בהמת הפקר מבואר בתוספתא פר"ב דבכורות שפטור, וכתבנו לעיל מזה. - לכן הדברים הנכונים בזה כמו שכתבנו לעיל. יא שם, ברש"י ד"ה ומותר, קודם פדיונו, ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור עכ"ל. וקשה לי למה לרש"י לפרש דכיון דלא אשכחן דאסור ממילא מותר, הא לקמן מבואר דר' יהודה דריש משורך למעט בכור אדם שמותר בהנאה. - ועוד אם גם מצד הסברא כיון דלא אשכחן דאסור ממילא מותר, א"כ למה איצרטך קרא למעט בכור אדם, כיון דגם ממילא כן הדין דכיון דלא אסרה תורה ממילא מותר. יב ואפשר לומר דהשתא קיימינן טרם מבואר לר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה. - ממילא אית לן לומר דבכור מותר בהנאה מצד הסברא. - אבל לפי האמת דסבר ר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה מטעם שהקפידה תורה לאפקועי' לאיסורי' בשה. א"כ עתה יש ללמוד בכור אדם מפט"ח שגם הוא אסור בהנאה קודם פדייה. - ולזה איצטרך קרא שורך למעט בכור אדם לומר שמותר בהנאה. - וביותר שההיקש שהקישה תורה בכור אדם לבכור בהמה טמאה כמבואר לעיל ד' ע"א דאיתא שם אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה יעוי"ש. וא"כ כיון שאין היקש למחצה ע"כ דרשינן גם להיפך כל שישנו בבכור בהמה טמאה ישנו בבכור אדם, וכיון שבכור בהמה טמאה אסור בהנאה קודם פדייה, הנה כן הדין גם בבכור אדם, ולזה איצטרך קרא המלמדנו היתר, אבל רש"י פירש בהס"ד טרם שבירר ר' יהודה הדין דפט"ח אסור בהנאה דאז מצד הסברא אנו יודעין שמותר כל זמן שלא מצינו איסור. יג אמנם מבואר לקמן י"ב ע"ב אלא אמר רבא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר, היינו להנאה כמבואר שם וברש"י. - וא"כ מבואר דע"כ לא מידרש ההיקש לענין הנאה. - וא"כ גם אח"כ שאנו יודעין דפט"ח אסור בהנאה אין ללמוד ממנו לבכור אדם. - וא"כ קשה למ"ל קרא למעט בכור אדם מאיסור הנאה כיון דממילא אנו יודעין כל זמן שלא נאמרה בתורה לאיסור וכמו שפירש"י. יד עוד קשה אמאי לא נילף מזה דפט"ח אסור בהנאה. - והיינו מדאמרה תורה אך פדה תפדה דבא למעט דלא אמרינן האי היקשא רק לפדייה ולא להנאה היינו שלא נילף מבכור אדם להיות מותר בהנאה, וא"כ ע"כ הרי זה לימוד מעליא דפט"ח אסור בהנאה, דאל"כ למ"ל אך שכתבה תורה למעט. - וקשה מזה לר' שמעון דמתיר פט"ח בהנאה. - וגם לר' יהודה קשה מדוע לא יליף מזה לאיסור פט"ח בהנאה, וזה הוי לימוד יותר חזק מזה דיליף מצד הסברא מטעם שהתורה הקפידה לאפקועי לאיסור בשה, - טו והנה מזה מוכח דע"כ ר' יהודה ור"ש לא סברי דאך בא למעט איסור הנאה מההיקש דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, והמיעוט דאך יש לומר דסברי כרבנן דפליגי על ר' אליעזר דסבר חיוב אחריות בפדיון פט"ח ויליף מבכור אדם. - אבל ר' יהודה ור' שמעון דסברי דליכא חיוב אחריות בפדיון פט"ח ולא ילפינן מבכור אדם, וזהו מטעם המיעוט דאך. - אבל לענין איסור הנאה הוי ילפינן ההיקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. - לזה איצטרך קרא להתיר, וכל זה במסקנא, אבל לפום הס"ד שפיר פירש"י דמצד הסברא מותר. טז גמרא, והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש, ומשני בפט"ח נמי מיקדשא כדר' אלעזר דאמר ר"א אשה יודעת שאין מעש"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים הכא נמי אשה יודעת דפט"ח איסורא אית בי' ופריקה ליה בשה ומקדשה בהך דביני וביני. - והנה מסוגיא זו מוכיח הבי"ש באה"ע סימן ל"א אות ו' דהמקדש אשה בפחות משו"פ, אבל ידוע ששו"פ במקום אחר מקודשת מדאורייתא, - והא דהמקדש בפחות משו"פ במקום הזה לא הוי רק ספק קדושין שמא שו"פ במקום אחר. - כל זה בשאינו ידוע לנו בבירור ששוה פרוטה במקום אחר, משא"כ בשידוע ששוה פרוטה בודאי במקום אחר מקודשת מדאורייתא, וזה מוכיח מסוגיא זו מדפריך הש"ס והרי מעשר וכו' וקאמר ר' יהודה במזיד קידש, הרי מבואר דמדאורייתא הוי קדושין אעפ"י שאינו שו"פ במקום הזה חוץ לירושלים, אבל ע"כ הטעם מפני שידוע ששו"פ בירושלים להכי הוי קדושין מדאורייתא עכת"ד יעוי"ש. - ונראה להמליץ בעד רבינו הרא"ש. והוא דיש לומר דשאני מעש"ש שנותן לה הרבה אשר בירושלים שוה הרבה יותר מפרוטה. - והריטב"א מפרש כן דמיירי שנתן לה הרבה מעש"ש יעוי"ש.- וא"כ באופן הזה ששוה הרבה בירושלים, יש לומר דגם עתה שו"פ גם בגבולין אעפ"י שאסור באכילה מטעם שבודאי היתה נותנת פרוטה לאחד שישתדל עבורה לקבל מעש"ש הרבה כזה שנותן לה. - ובעבור ההנאה הלזה יש בזה תפיסת קדושין של שו"פ. - נמצא דיש בזה שו"פ גם בגבולין. - דמי לא יתן פרוטה עבור מעשר שני הרבה אשר שוה טובא בשיעלה לירושלים. - ולפי"ז אין זה שייכות לדינא דהרא"ש דמיירי שאין שו"פ במקום הזה, ואין בהקדש אלא מקומו ושעתו. - משא"כ במקבלת מעש"ש ששוה הרבה ובטח היתה נותנת פרוטה עבור המעשר הזה, ובפרוטה זו שפיר מתקדשת מדאורייתא. - איברא דע"כ התוס' לא נחתו לזה בקדושין נ"ג ד"ה איהו וכו' שכתבו שם בהדיא שהמעשר אין כאן שו"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים יעוי"ש. - אבל הרא"ש אפשר דמפרש כפירושו של הריטב"א, ואפשר לומר דזהו טעמו של רש"י שם שפירש בלשון שני דהוא אינו מקבל אחריות דאורחא יעוי"ש והיינו שמפני שמיירי שנותן לה הרבה דשוה יותר מפרוטה, וא"כ כל אדם יתן פרוטה גם באופן ש קבל על עצמו אחריות הדרך. - ולשיטת התוס' דלא נחתו לזה, יש לומר משום דתקשה הלא יכולה לחלל על שו"פ כדין מעש"ש ששוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל.- אבל יש לומר דהרא"ש ורש"י והריטב"א סברי כשיטת