נזר הקודש - בכורות מד

גם בפט"ח אם הוא אסור בהנאה צריך להיות חלות האיסור על הדבר שבא בפדייה. ד ובזה יש לבאר היאך לא ידע המקשן ממשנה מפורשת שביעית פר"ח מ"ז דאחרון אחרון נתפס, וכמו שפירש"י שלא ידע מזה הקס"ד. - ולכאורה יש לומר ג"כ דהקס"ד סבר דאחרון אחרון נתפס הוא ג"כ מהגזיה"כ דתהי'. - והיינו דלהכי נתפס האחרון הוא בשביל שהתורה אמרה תהיה, דהכוונה שלא תלך הקדושה דשביעית לאבדון. - וממילא נשמע מזה דשאני בעלמא שיש לומר דהפדיון מותר אעפ"י שהנפדה ג"כ מותר. - והש"ס משני דאמר מר אחרון אחרון נתפס, היינו מצד הסברא לחודיא, ולא משום זה דכתבה תורה תהיה. - וקצת ראיה לזה דקאמר הש"ס דאמר מד, ומדוע לא קאמר הש"ס דתנן. - והיינו מטעם שכיון שזהו רק מצד הסברא שאמרו חכמים שאין איסור הולך לאבדון בלא התפסה באיזה דבר. ה ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב והרי הן כפירות שארי שנים. - נראה דיש בזה עוד כוונה דרושה ונחוצה והוא בהקדם סוגיא כאשר מבואר. ו גרסינן בסוכה מ' ע"ב אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור' יוחנן אמר בין דרך מקח ובין דרך חילול וכו' ובמסקנא אלא אמר רב אשי מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא. וכן פסק הרמב"ם בפר"ו משו"י ה"ח. - ויש להבין טעמו של דבר בין פרי ראשון ובין פרי שני. - ונראה כי הפרי ראשון שזהו הפרי של שנת השביעית עצמה דינה כהקרקע דליתא במכירה. - מטעם דזה נחשב כמו שמחליף סדר השנים, כמו שאין לשנות השנים כפי מה שקבעה תורה. - ולכן אמרה תורה ששנה השביעית קודש באופן שאין לשנות, ואמרה תורה תהי', והיינו בהווייתה תהא שהכוונה שדינה כקרקע ואין לה תמורה. - אבל מפני שאמרה תורה הסמיכות בשנת היובל הזאת וסמוך לי' וכי תמכרו ממכר. - יש בזה גילוי דעת שיש בזה ענין מכירה. - נמצא שיש שני מקראות הסותרות זה את זה היינו כי הפסוק תהי' מורה בהווייתה תהא. - והסמיכות מורה ששייך בזה ענין מכירה, לכן אמרו רבותינו דיש בזה חילול בדרך מקח. היינו חילול כזה שיש בזה התפסה על דבר אחר להיות כמוהו. - אבל הפרי עצמה נשארה בקדושתה, וע"כ הביאור בזה כמו מי שמוכר קרקע בשנת היובל עצמה דפליגי רב ושמואל, דרב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. - אמנם הכא בפרי ראשון אפילו שמואל מודה דמכורה ויוצאה. היינו דכיון דגילתה תורה על ידי הסמיכות שיש להפרי מכירה, וגם אמרה תהי' בהווייתה תהא ע"כ דמכורה לשעה עד שיותפס התפסה בהדבר הנלקח, והפרי חוזרת לקדושתה קמייתא. - וזהו ההבדל שבין פרי ראשון להפרי שני דהפרי ראשון שהיא משנת השביעית עצמה לפי סדר השנים, אין לה תמורה כמו שאין תמורה להשנים, אבל פרי שני שהיא אינה משנה זו דשמיטה ורק שנתפסה מהפרי הראשון יש לה תמורה וחליפין. - ובזה יובן דבפרי ראשון דבעינן דוקא מקח, היינו כיון דבעינן שתצא מקדושתה על איזה שעה בכדי שיותפס בה הנתפס בעינן הוצאה חשובה שהוא דרך מקח דוקא. ז ובזה יובן מה שמדייק הרמב"ם דהפירות הרי הם כפירות שארי שנים, היינו להורות דהכא אין לעשות תמורה מטעם שזה תלוי בקביעות וסדר השנים. - ומזה אין ללמוד לשארי דברים לומר דגם לאחר הפדיון יהי' נשאר באיסורו. ח בזה שכתבנו יש ליישב עוד קושיא חמורה בסתירת הפסקים לפום מה דקיי"ל דשותפות נכרי פטור מן הבכורה, וקיי"ל דפט"ח אסור בהנאה. - ולפי מה שמבואר הכא בסוגיא בהא דכתב רחמנא לא תגוז בכור צאנך למעט שותפות עכו"ם אעפ"י שחייב בבכורה אבל מותר בגיזה ועבודה. - וזהו לר' יהודה דמחייב שותפות עכו"ם בבכורה, ור' שמעון דרש צאנך למעט פט"ח דמותר בגיזה ועבודה. - וא"כ לדידן דקיי"ל שותפות עכו"ם פטור מן הבכורה, ע"כ אתי צאנך למעט פט"ח דמותר בגיזה, וא"כ מבואר דלדידן ע"כ פט"ח מותר בהנאה, ואילו אנן קיי"ל דפט"ח אסור בהנאה, ובריט"א הקשה בזה, וגם הטו"א בהקדמה הקשה כן יעוי"ש. ט אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דע"כ בעינן צאנך ללמד על פט"ח שמותר בהנאה לאחר פדיון. - משום דאם לאו האי מיעוטא הוי אמינא דיש ללמוד משביעית לאיסור. והיינו דכמו שמצינו בשביעית דעל ידי פדיון בדרך מקח הפרי מתחללת. - עד כדי שיותפס הקדושה על הנתפס, והפרי עצמה חוזרת לאיסורה הראשון. - הנה כן יש מקום לומר גם גבי פדיון פט"ח דאעפ"י שאמרה תורה מצות פדייה, אבל יש לומר דגם לאחר הפדיון הפט"ח חוזר לאיסורו. - על זה אמרה תורה צאנך למעט פט"ח לאחרי פדיון דמותר בגיזה ועבודה לומר שהפדיון מתירו. - ולא תאמר שהפדיון הוי רק מצוה גרידא. - והיינו שהמצוה דהפדייה מבטלת המצוה דעריפה, דעל ידי הפדייה אינו מחויב בעריפה, אבל איסורו כדקאי קאי. - נמצא לפי"ז דגם אנן דרשינן צאנך למעט פט"ח כמו שדרש ר' שמעון, אבל לא להתירו בהנאה קודם פדייה אלא להתירו בהנאה לאחר פדייה. - וממילא מובן דאי לאו דכתבה תורה גבי שביעית תהיה הוי ילפינן שביעית מפט"ח דלאחר הפדייה גם הפרי עצמה מותר, להכי כתבה תורה שם תהיה לומר שלא תצא קדושתה אחר הפדיון. - ובכדי לחלק בין פרי ראשון להפרי שני. - הוסיף הרמב"ם המילים האלה והרי הפירות האלו כהפירות של שארי שנים. והביאור כמו שכתבנו לעיל, כן נראה בס"ד. י והנה לפי דברי הטו"א ר"ה י"ג בד"ה קצירכם מחדש דהפקר חייב בבכורה יעוי"ש. - והנה יש לחקור בהפקיר חצי בהמה. - ומבואר בתוס' כריתות כ"ד דיש הפקר גם לחצי יעוי"ש. - והנה באופן זה הבכור כזה פסול להקרבה. - משום דחצי של הפקר דאין לו בעלים ואין קרבן בלא בעלים. - ורק חצי דמיו יתן לכהן, והדי"ז כמו שותפות עם נכרי לר' יהודה, ועל זה בעינן קרא למעט דמותר בגיזה ועבודה. - וזה איתא גם לדידן דקיי"ל שותפות נכרי פטור. אבל שותפות הפקר חייב בחצי דמיו.