נזר הקודש - בכורות מג

ילדה חמורו או אחר שנתגייר הרי"ז חייב לערוף או לפדות עכ"ל. - ותמוה היאך כתב חייב לערוף הלא כיון שיש בזה הפקעה דממון ואין מוציאין ממון מספיקא כמו"ש התוס' הכא לפרש שאין לחייבו בעריפה מספק. - והרמב"ם בעצמו שם בהי"ט בהא דחמורו שלא ביכרה וילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהי' מותר בהנאה יעוי"ש, ולא כתב דחייב לערוף, וע"כ דסבר הרמב"ם שאין חיוב עריפה מספק מטעם דיש בזה הפקעת ממונא. - וא"כ מדוע כתב גבי גר שנתגייר דחייב לערוף. - ועוד מה שייך לומר חייב על הפדיון כיון שכל עיקר של הפדיון הוא רק להפקועי האיסורא, והרי"ז בגדר עצה טובה, וא"כ לא שייך לומר חייב.- ומטעם זה בהלכה י"ט לא כתב לשון חייב. ז ונראה ראה דיש הבדל בין אם הספק בדבר הפטר רחם בעצמו, היינו אם הוא פטר את הרחם או לא. לבין אם אנו יודעים שזה החמור פטר את הרחם, רק ספק הוי אם הבעלים בר חיובא כמו הכא בהגר שנתגייר, וספק לנו על זמן הלידה אם נולד ברשות חיוב, והיינו דהרמב"ם סבר ג"כ דבספק אם הוא בכור נלמד ממעשר לומר דבעינן ודאי והיינו דבאופן קיום המצוה דהקדושה בעינן ודאי בכור שאנו יודעין שזה הוא שפטר את הרחם, ובספק פטר את הרחם אין בזה מצוה דפדייה, אלא הוא ספק איסור לחודיא. משא"כ באופן שאנו יודעין שזה פטר את הרחם ובכור ודאי הוא, אלא ספק לנו אם נולד ברשות חיוב. - אבל כיון דהוי ודאי בכור, זה אין ללמוד ממעשר לפטור דאין למעט ממעשר רק אם הספק בבכור כמו התם שהספק בעשירי. - ולכן הוי זה הספק כשארי ספיקות דעלמא שבתורה דהוי ספק חיוב. - וספיקא לחומרא. - ולזה כתב הרמב"ם הכא דחיוב לערוף או לפדות ואין בזה משום אפוקי ממונא, כיון שמחויב מצד הדין מטעם ספד"א לחומרא. ח והא דנקט הרמב"ם מצוה דעריפה קודם אעפ"י שמצוה דפדיי' קודמת למצות עריפה כמו"ש הרמב"ם שם בריש הפרק. - ועוד דכיון דע"י הפדיי' מרויח את החמור וא"כ בממילא יעשה הפדיי', ולא העריפה שמפסיד. - ובספר מעשה רקח עמד בזה, יעוי"ש. - אבל לפי המבואר לעיל אתי שפיר דהרמב"ם בא להשמיענו שאין בזה משום אפוקי ממונא, ולהכי גם מצות עריפה יש בזה, והרמב"ם לשיטתי' דעריפה ג"כ מצות עשה, וכתב דמחויב בעריפה מטעם הספד"א, ולא אמרינן בזה דאין להוציא ממון להפסידו בעריפה, מפני שכן הוא מצד הדין. ומטעם זה גם הפדיון הכא יש בזה חיוב מצוה ג"כ מצד דהוי ספד"א ולחומרא. - ולהכי כתב לשון חייב בין על העריפה, ובין על הפדייה, וכמוש"נ. א שם, ור"ש מ"ט, אמר עולא יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ולא והרי שביעית דפדיונה מותר והיא אסורה וכו'. - וקשה הא שאני שביעית דהיא נשארת באיסורה גם לאחר פדיון, משא"כ פט"ח דניתר על ידי פדיון, וזה לא מצינו דהפדיון מותר והנפדה ג"כ מותר. - ואם אמרינן דקודם פדיון אסור בהנאה א"כ איסור שבו להיכן הלך. - ומצאתי ברש"ש שהקשה כן, וכבר קדמו הגאון בטו"א בהקדמתו יעוי"ש. ולכאורה הרי יש לפרש דהגמ' פריך מדמי שביעית דנתחלל. - אבל לפי"ז יש להשיב דשאני דמי שביעית שאינו עצם האיסור אלא בא בתולדה מהאיסור, משא"כ פט"ח שהוא עצם האיסור אם הוא אסור בהנאה קודם פדיון ולא חל האיסור על הפדיון, היאך ניתר עצם האיסור, וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דשביעית כיון שאין זה דמיון, וע"כ כוונת הש"ס על עצם הפרי דשביעית והיינו פרי ראשון, וא"כ קשה הא שאני התם דהפרי דשביעית נשארה לאחר הפדיון כקודם הפדיון. ב ונראה דכוונת הש"ס דלפי כח הפדיון היתה הפרי דהשביעית עצמה מותרת כדרך החילול או על ידי חילול או על ידי מקח, וכמו שכן הוא בכל הקדש דעלמא, וכיון שהתורה קראה לשביעית קודש צריך להיות ניתרת על ידי הפדיון. - והא דבאמת אינה ניתרת בפדיון. - זהו מפני שהדבר התלוי בזמן לא שייך גבי חילול. - כמו שאין מחליפין שנת מעשר שני בשנת מעשר עני, או להיפוך מפני שאין בכח אדם לשנות סדר השנים. - וכמו כן שנת השביעית ליתא בחליפין. ולכן הפירות של שנת השביעית שהם הפקר מטעם אפקעתא דמלכא ליתא בחילול. - והא דמחללין מעשר שני על המעות זהו מפני שיש בזה גם כח מקדיש דהיינו קריאת שם.- משא"כ שביעית שאין בזה קדושה מצד כח פיו של אדם, רק הוא עפ"י ציווי ד' זה ליתא בחילול שיצא לחולין. - וזהו הטעם של הדמי שביעית שיוצא לחולין על ידי פדיון מפני שנתקדש בקדושת שביעית על ידי פיו של המחלל. - להכי כשמחלל וזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפר"ו משמיטה ויובל ה"ו אח"כ על דבר אחר יוצא לחולין ונתפס אחר במקומו.- וז"ל אלא המוכר פירות שביעית יתפסו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים שנאמר בה תהיה בהווייתה תהא לעולם עכ"ל, והנה המילים האלה שכתב ונעשו כפירות שאר שנים" לכאורה אין להם ביאור והלא פירות שאר שנים אנים בקדושת שביעית. - אבל נראה דכוונתו דהרי הם כמו פירות שאר שנים בסדר שנות השמיטה שיש לכל שנה ושנה חיובים מיוחדים כמו שנה ראשון ושני' מעשר ראשון ומעשר שני והשלישית מעשר עני, ואין להשנים חילול וחילוף. - כן אין להפירות:

של שביעית חילול וחילוף. - ואין מחללין פירות של שביעית על פירות אחרות של שאר השנים, וזהו דאמרה תורה תהי' בא ללמדנו כי אין לחלל באופן שתופקע קדושת שביעית, כמו שהדין במעשר שני. - על זה אמרה תורה תהיה בהווייתה תהא. ג נמצא לפי"ז דרק מטעמים אחרים אינה יוצאת הפרי דשביעית מקדושתה על ידי פדיון, והיינו לא על חילול דפרי על פרי ולא על חילול דמים. אבל אם לא משום זה היתה הפרי דשביעית יוצאת מקדושתה. - ומטעם זה הדמי שביעית נפקעת מקדושתה. וזהו שפריך השס והרי שביעית דפדיונה מותר והיא אסורה מקודם הפדיון, ולאחר הפדיון אסורה רק מפני גזירה"כ, אבל אם לא בשביל זה היתה הפדיון מתרת להיות נפקעת מקדושתה, ועל זה משני הש"ס שביעית פדיונה אסור דאמר מר אחרון אחרון נתפס. נמצא דהאיסור הנתפס אינו הולך לבטלה. - וא"כ