נזר הקודש - בכורות מב

לט תוס' ד"ה שתי חמורדיו וכו' קמ"ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טינפה ואחת ילדה שני זכרים יעוי"ש. - ולכאורה פליגי תנאי לקמן כ' אם חיישינן לטינוף ור' יהושע סבר דחיישינן לטינוף, ולא אזלינן בתר רובא להוציא מן המוחזק כמו"ש התוס', וא"כ לא אזיל המשנה כר' יהושע.- ונראה דהכא יש לנו לתלות יותר בלידת השנים מלתלות אחת בטינוף, והיינו דאם אנו תולין שאחת טינפה בממילא מוכרחין אנחנו לומר דהשניי' ילדה שנים, וזהו ג"כ אינו שכיח, להכי אפשר שגם ר' יהושע מודה הכא דלא חיישינן לטינוף אלא אמרינן דשניהם ילדו כל אחת זכר. - ואעפ"י שזה ג"כ רובא ואין הולכין בממון אחרי הרוב, והכא לכו"ע אין הולכין אחרי הרוב כמו"ש התוס', אבל שאני הכא דאיכא תרי רובא היינו רוב אין מטנפין והרוב שאינן יולדות שנים- ובתרי רובא מוציאין ממון גם במתנות כהונה אעפ"י שהוא ממון שאין לו תובעין. - וזהו כוונת התוס' דזהו חידושא דהתנא בהאי דינא. מ ומה שהקשה בצ"ק דלריוה"ג ליכא חידושא מטעם דבשניהם יצאו כאחד ג"כ שניהם לכהן יעוי"ש, וכוונתו דלימא הש"ס דהמשנה דלא כריוה"ג. - אבל זה ליתא דהלא כשלא ראינו הלידה איכא רובא דלא יצאת כאחת. - וממילא גם לריוה"ג איכא תרי רובא. מא שם, בא"ד, ואע"ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכי כלל יעוי"ש. - והקשה המהרש"א הא הכא נמי צריכא דלא נימא שהאחת טינפה והשניי' ילדה נקבה ואח"כ זכר, יעוי"ש. - והנה לכאורה איכא הכא ספ"ס המורה לחומרא, א) שמא לא טינפה, ואת"ל טינפה, שמא הזכר יצא תחילה, וזה הוי כעין רובא. - אבל זה ליתא דהרי מבואר דלא אזלינן בתר רובא. - אבל באמת איכא גם הכא תרי רובא, רוב אין מטנפין, ורוב אינן מולידין שנים, - ולכן הדין אמת דצריך למיתב לכהן אבל שפיר הקשה המהרש"א דאיכא חידוש דין כמו בדינא דנותן שני טלאים, כמו כן איכא חידושא הכא בדבר הטלה האחד. - וא"כ מדוע כתבו התוס' בזה דלא צריכי כלל. - אבל אפשר דכוונת התוס' שזה נלמד מהדין מהא דתנן שני טלאים שהוא ג"כ לחידוש הזה דלא חיישינן לטינוף וללידת שנים. א דף ט' גמרא וכיון דלעצמו הוא למה לו לאפרושי. וקשה טובא הלא כיון דספק איכא אם הוא פט"ח, וא"כ חיוב פדיי' מספק ככל ספיקא דאורייתא דהוא לחומרא או מדאורייתא או מדרבנן. - וכיון דבהפרשה לחודיא אף בלעדי נתינה לכהן אפילו בודאי פט"ח ג"כ מקוים המצוה כמבואר לקמן ע"ב דלרבנן המפריש פדיון פט"ח ומת אינו חייב באחריותו, יעוי"ש. הרי מבואר דעיקר מצות פדיי' הוא בהפרשה. - וא"כ גם בספק פט"ח בהפרשה לחודיא מקיים המצוה דהפדיי', ולהכי שפיר שנה התנא דבספק פט"ח בעי לאפרושי והוא לעצמו, ומסתברא דגם לר"ש דסבר פט"ח מותר בהנאה ג"כ סבר דאיכא מצוה דפדייה בספק פט"ח מטעם קיום המצוה לחודיא. - וא"כ תמוה גם בזה דמשני הש"ס לאפקועי איסורא וכר' יהודה דסבר פט"ח אסור בהנאה. - ומבואר דלר"ש דסבר פט"ח מותר בהנאה לא בעי לאפרושי טלה בספק פט"ח וקשה מדוע לא ליבעי הפרשה בשביל קיום מצוה דפדיי' לחודיא, - ועי' בריט"א שהעיר בזה ג"כ. ב ונראה דסבר הש"ס דמצות פדייה מקושר עם המצוה דערופה. - וכמו שאמרה תורה ואם לא תפדה וערפתו ולהכי באופן שאם לא יפדה ויש מצוה דעריפה, אז יש קיום המצוה דהפדייה, אבל באופן שליכא מצוה דעריפה דהיינו בספק פט"ח שליכא מצוה דעריפה כמו"ש התוס' הכא שהוא מטעם שיש בזה הפקעת ממון, וכיון דליכא מצוה דעריפה, ליכא מצוה דפדייה ג"כ, - אבל עדיין יש להבין אם ליכא מצוה דעריפה מספק. - א"כ מדוע לא נפקע מטעם זה האיסור הנאה. - ואם באמת גם מספק אסור בהנאה כדין כל ספיקי דאיסוה"נ א"כ איכא בזה גופא הפקעת ממון מ מספיקא. והיינו האיסוה"נ בעצמותה, זהו ג"כ הפקעה דממונא. ג ועוד בעיקר היסוד דבמקום דליכא מצוה דעריפה ליכא מצוה דפדיי' ג"כ תמוה דהלא מצינו בזה גבי יבום ביבמות מ"א בהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמת דקאמר הש"ס דנקראת בת יבום מטעם דאם יבוא אליהו וכו' וה"נ כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דבר עריפה הוא. יש בזה שפיר מצוה דפדיי'. וכן העיר בריט"א. ד אמנם נראה דהנה מבואר דיש גז"ש העברה העברה בכור ממעשר כמבואר לקמן ל"ב, - והנה לכאורה כיון דאין גז"ש למחצה. - א"כ לכאורה יש לפטור ספק בכור לגמרי מטעם הלימוד ממעשר דאמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק. - ומצאתי שהעיר בזה נכד הנוב"ת סימן קצ"ו יעוי"ש. - ונראה דאין ללמוד איסור ממצוה דהנה שם במעשר הוא ענין מצוה לחודיא. - משא"כ בכור שהוא גדר איסורא.- ביאור הדברים לעשות מעשר הוא ענין מצוה, אבל בכור שהוא קדוש מאיליו הלא עשיי' דהבעלים הוא ענין בפני עצמו ולא נלמד ממעשר. ה ובזה אתי שפיר הכא דלענין ספק מצוה לעשות הפרשה דהטלה עבור פדיון הספק פט"ח אין כאן חיוב מצוה מספק. - מטעם דזה נלמד ממעשר דלענין לעשות מעשר מיעטה התורה להספק לומר שיש כאן פטור ודאי. - הנה כן להפריש טלה עבור ספק פט"ח יש לנו לדון לפטור ודאי. - ועל זה פריך הש"ס שפיר וכיון דלעצמו הוא למה לי' לאפרושי.- והיינו שע"כ יש כאן פטור ודאי, ואין בזה קיום מצוה דספק כלל. - ועל זה משני הש"ס לאפקועי איסורא מיני. - והביאור בזה דמה שנוגע לאיסורא, שזה בא מאיליו מטעם קדושת הרחם זה לא נלמד ממעשר לשלול ספק, אלא הדין בזה כבשארי איסורים דספק אסור ובעי לאפקועי טלה בכדי לאפוקי מספק איסור, וכל זה לר' יהודה דסבר פט"ח אסור בהנאה, אבל לר' שמעון דסבר דליכא איסוה"נ בפט"ח, וא"כ ליתא בזה אלא דררא דמצוה גרידא, בזה נלמד ממעשר בגז"ש דליכא בזה החיוב לצאת מידי ספיקא. ו והנה הרמב"ם בפר"ב מביכורים הט"ז כתב וז"ל גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר