נזר הקודש - בכורות מ

בהמה טמאה, יש מקום לומר במסתברא דרק מדין השני ממועט, אבל מדין הראשון דהיינו כשנולדו בצמצום שניהם לכהן. - אבל גם בזה לא קשה דהרי ע"כ אין לומר דהתורה אמרה הזכרים לד' על הספק, משום דזה שנאכלין במומן לבעלים אין זה לד' - וע"כ הכוונה ששניהם בקדושת קרבן מיירי. - וא"כ כשבאו ללמוד בהמה טמאה בכוונה על הודאי, וממילא המיעוט הוא על הודאי. - ואין לומר דגם בספק קרינן בזה לד' מטעם צדק משלך ותן לו. - דזה ליתא דהרי הדין דצדק משלך ותן לו לא שייך אלא בזה שנוגע לנתינה לכהן. - אבל אין זה מביא להיות בקדושת בכור לענין קרבן. וע"כ דהתורה מיירי רק בודאי ולא בספק, וממילא המיעוט דהזכרים על הודאי נאמרה. כה ויש לדייק בעיקר הפירכא דפריך הש"ס לימא דלא כריוה"ג והיינו מדלא תנא ברישא דמפריש טלה לעצמו כפירושם של התוס'. - וקשה לפי מה שכתב הרא"ש בהא דתנן שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן אם צריך להפריש טלה אחד והוא לעצמו דשמא שני זכרים בכורות הן, ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין משום דלא אדכר לי' תנא דמתניתין אלא במקום שאין נתינה לכהן יעוי"ש. - והנה לפי"ז אין לדייק מהא דלא תנא הא דמפריש טלה לעצמו, כיון דתנא נותן טלה אחד לכהן, מובן מזה דמפריש עוד טלה לעצמו, - והנה זה מיושב לפירש"י דמפרש מדלא תנא דנותן שני טלאים לכהן, אבל הרא"ש מפרש כפירוש התוס' שם, וא"כ קשה כדלעיל. - ובדוחק אפשר לומר דכיון דאיכא למיטעי ולומר דהתנא לא תנא מפריש טלה לעצמו מפני שרוצה לסתום כרבנן. - ואם סבר התנא כריוה"ג, הי' לו לשנות מפריש טלה לעצמו בהדיא בכדי להודיענו דסבר התנא כריוה"ג. - כו אבל עדיין קשה דלדברי הרא"ש תקשה מדוע בהא דתנן שני זכרים ושתי נקבות או שתי נקבות וזכר אין לכהן כלום. - ומדוע לא תנא בזה דמפריש טלה לעצמו דהרי הכא עכ"פ ספק בכור איכא, והבא לא מקבל הכהן, ומ"מ לא תנא מפריש טלה לעצמו איברא דהתנא בתוספתא תנא דמפריש לטה לעצמו וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אבל התנא דמשנתינו לא תנא הא דמפריש לעצמו. - והנה אפשר לומר דהרא"ש סבר כהרמב"ם דבזה אין מפריש טלה לעצמו, אבל תקשה מזה על הטור שכתב על הרמב"ם ולא נהירא, ולא כתב דגם דעת אביו כדעת הרמב"ם. - כז והנה עיקר הסברא שכתב הרא"ש דבמקום ששנה התנא דנותן טלה אחד לכהן. - הכוונה דמפריש עוד טלה לעצמו. - לכאורה אין הכרח לזה לפרש כן כוונת התנא. - ואדרבה יש לדייק להיפך, והוא מדחזינן דלפעמים שונה התנא דמפריש טלה לעצמו, ובזה לא שנה, איכא למימר שהוא בדוקא. - ואפשר להעמיס בכוונתו דכיון דקיי"ל דפודה וחוזר ופודה באופן שלא בא עדיין ליד כהן, - א"כ בכל מקום שצריך ליתן לכהן וגם צריך להפריש לעצמו לצאת מידי ספיקא הרי יכול מקודם להפריש מפני הספק ואח"כ יתן לכהן.- וזהו כוונת הרא"ש דבמקום ששנה התנא דנותן לכהן שוב לא צריך לשנות דיפריש טלה על הספק, דזה מובן לכל דיכול בטלה אחד לצאת את שניהם, ואטו בשופטנו עסקינן, אמנם במקום שאינו נותן לכהן כלום בזה שנה התנא דיפריש טלה לעצמו. - והש"ך כתב כן לדינא אם יש לו ספק פטר חמור יכול להפריש מקודם לפטור הספק ואח"כ פודה בו את הודאי. - נמצא לפי"ז דכוונת הרא"ש רק להודיענו דבמקום שיש ודאי בכור וספק בכור דאז לא צריך התנא לומר אודות הפרשה דהספק כיון שפוטר עצמו באותו טלה עצמו. - משא"כ במקום שאין ודאי בכור. - יש לפרש בשני אופנים ולכן אין הכרח דהרא"ש סובר כהרמב"ם בהא דשני זכרים ונקבה, דאין צריך להפריש לעצמו. כח אמרם לפי"ז תקשה מאי פריך הש"ס לימא דלא כריוה"ג, ולפי פירוש התוס' והרא"ש הוא משום דלא קתני דמפריש עוד טלה לעצמו, וקשה כיון דלדעת הרא"ש זה נכלל בהא דתניא נותן טלה אחד לכהן, בשלמא לפירש"י ניחא כמו שכתבנו לעיל, אבל לפירוש התוס' והרא"ש קשה. - וע"כ הביאור כמו שכתבנו לעיל דהש"ס מדייק דאם סבר התנא כריוה"ג הי' שונה בהדיא שמפריש עוד טלה לעצמו בכדי שלא נטעה דסבר התנא דלא כריוה"ג, וכמוש"נ. כט והנה אביי דרצה לאוקמי' המש' כריוה"ג איתותב מטעם דריוה"ג גמר בהמה טמאה מטהורה דביצאו שניהם כאחד שניהם בכורים. - והנה מסתבר דגם רבנן לא פליגי בזה. - וממילא הדין דאי אפשר לצמצם נוהג בשניהם. - אבל יש לעיין היאך סברי רבנן גם בבהמה טהורה באופן שיצאו בצמצום. - ונפק"מ אם יבוא אליהו ויאמר שיצאו שניהם בצמצום, ומסתברא דבזה גם רבנן סברי הדרשא דהזכרים לד', וכן כתב הריט"א יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בבהמה טמאה כן הדין ביצאו שניהם כאחד שניהם לכהן. - אבל לפי"ז תקשה דלא אתיא המשנה גם כרבנן. - והיינו לפי פירוש התוס' והרא"ש דהדיוק מדלא קתני מפריש לעצמו. - וכמו שפריך הש"ס לעיל דלא אתיא כריוה"ג, והנה מזה הטעם עצמו לא מצי אתיא גם כרבנן, דהלא גם לרבנן צריך לצאת מידי ספק צמצום. - אבל לפירש"י אתי שפיר דהדיוק מדלא קתני שצריך ליתן שני טלאים והיינו דיש לצרף מיעוט הצמצום להחזקה דחיוב אבל לפירוש התוס' קשה, ל ונראה דיש לומר דבאופן דיצאו שניהם בצמצום הוי חציצה. - ואעפ"י דסברי רבנן מב"מ אינו חוצץ כמו שמסיק הש"ס. - אבל יש לומר דכל זה באופן שיצא אחד בראשונה. - דאז אם בעינן כולי רחם לקידוש בכור, אמרינן מב"מ אינו חוצץ, לומר דלא הוי חציצה דשאר הרחם לגרוע את היציאה דהאחד שיצא ראשון. - וביאור הדברים דעיקר הקדושה הוא בהיציאה דבסוף רק בעינן ג"כ יציאה דכולי רחם. דאל"כ הוי הדין כיוצא דופן. - אבל הוא רק בגדר תנאי. - ובזה מהני הא דמב"מ אינו חוצץ. - אבל שיצאו שניהם כאחת בצמצום אז הוי חציצה ממש, ושניהם לא נתקדשו וממילא לא בעינן לצאת בהפרשה דהטלה לצאת ידי ספק הצמצום. לא ומיושב בזה הא דהקשה בריט"א מהא דזבחים ק"י עלה דמתניתין המקריב קדשים ואימורים