נזר הקודש - בכורות לט

לאפקועי איסורא לעשות מאיסור היתר.- והא דשאני הכא מספ"ס דעלמא, נראה מפני שאיכא הכא גם קיום המצוה פדיי', נמצא שיש כאן שתים לאפקועי איסורא, וגם קיום המצוה דהפדיי' שהיא קודמת לעריפה. והנה כל זה לשיטת רש"י והתוס' והרא"ש. אבל לא כן שיטת הרמב"ם וכאשר יבואר. יז כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"כ וז"ל שני חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן, זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, ושם בהכ"א ילדו שתי נקבות וזכר. או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום, ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה וכו' יעוי"ש. - והנה דייקו מזה הנו"כ דבה"כ מדלא כתב ואינו צריך להפריש טלה לעצמו ע"כ סבר דצריך להפריש טלה לעצמו, ומזה הקשו מדוע כתב בהלכה זו דאינו צריך להפריש טלה לעצמו, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. יח ונראה דסבר הרמב"ם דיש הבדל בין מקום שיש חזקת חיוב, ומספקא לן אם יצא ידי חיוב דאז צריך להפריש טלה לעצמו. - ובאופן זה מיירי שם בהלכה כ' דכיון דיש שם אחד שהוא בכור ודאי ומספקא לן על השני, בזה בעינן לצאת ידי ספיקא גם על דבר השני כדין במקום שהחיוב הוא ודאי והפרעון הוא ספק. - משא"כ בהלכה כ"א דיש ספיקות על עצם החיוב אם יש כאן חיוב בכורה דשמא הנקבות יצאו תחילה נמצא דהחיוב הוא בספק, בזה לא בעינן לצאת מידי ספיקא, והוי בזה הדין כמו בעלמא דמקילינן בספ"ס.- והנה אעפ"י שבתוספתא בסופ"ק דבכורות איתא להדיא גם בזה דמפריש עליו טלה, והוא לעצמו, ובריט"א העיר בזה.- אפשר לומר דהתוספתא אזלא אליבא דהני תנאי דחיישי למיעוט כמו ר"מ ור"ע דסתם תוספתא אזלא אליבייהו ולדדהו לא סמכינן אספ"ס היכא דאפשר לתקוני. יט איברא דלפי"ז תקשה להרמב"ם סוגיא דידן, והיינו הא דהקשו התוס' לריוה"ג ולאביי דרוצה להעמיד המשנה כוותי'. - וע"כ מוכח דסבר ריוה"ג דמספק אפילו בספ"ס צריך להפריש טלה לעצמו. - והוא מטעם הספק דצמצום, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש וכמו שכתבנו לעיל.-ונראה דהרמב"ם יפרש דאביי רוצה לאוקמי' המשנה כריוה"ג למאן דסבר דלא סמכינן ארובא וחיישי למיעוט, וה"ה דלא סמכי אספ"ס במקום דאפשר לתקוני. - עוד אפשר לומר דכיון דלריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, ועל זה אמרה תורה הזכרים לד', הנה לדידי' חזינן דירדה תורה לחדש דין מיעוט, דע"כ הצמצום הוי רק בגדר מיעוט. - ולשיטתו שפיר יש לחוש למיעוט עכ"פ בדין זה דבכור. - אבל לדידן דקיי"ל אי אפשר לצמצם, וכן סבר הרמב"ם בפר"ה מבכורות, להכי סבר דדין בכור בדין רובא ובספ"ס כבשארי איסורים. כ והנה המל"מ הקשה בזה קושיא גדולה וחמורה, בהאי דינא דשתי נקבות וזכר, דאמאי פטור ליתן לכהן הא איכא ספ"ס, להחמיר, ספק אם האחת ילדה זכר והשניי' ילדה שתי נקבות וא"כ הזכר קדוש, ואת"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח"כ נקבה, ובספ"ס מוציאין ממון עכת"ד יעוי"ש. כא ונראה דמזה ראיה לזה שכתבנו בשם הצ"צ דאין מוציאין ממון מיד המוחזק גם במתנו"כ אפילו בדאיכא רובא לחיובא, והוא הדין בספ"ס שהוא מטעם רובא אין מוציאין ממון, ואפילו אם בעלמא מוציאין ממון בכח ספ"ס אבל בממון שאין לו תובעין אין מוציאין, וזהו טעם המשנה והרמב"ם. - ולא אמרינן לחייבו מטעם צדק משלך ותן לו דבזה לא מהני רובא כמו"ש המרדכי בחולין בשם הרבינו משולם, דשאני התם דאיכא חזקת חיוב, וכמו שכתבנו לעיל. - משא"כ באופן שהספק בהחיוב מטעם שמא הנקבות יצאו תחילה בזה לא מהני רובא וגם ספ"ס לחייבו בבכורה, וא"כ בנידון שאילתין שכתבנו אין לחייבם בפדיון בכור מטעם רובא כיון דליכא חזקה דחיוב, וכמוש"נ. כב גמרא, מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כריוה"ג דאי ריוה"ג האמר אפשר לצמצם. - והנה קשה טובא הלא כיון שלא ראינו הצמצום, וא"כ ספק הוי ומספיקא לא מפקינן ממונא, והתוס' הקשו בזה.- ותירצו דהכוונה דמ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו יעוי"ש, וקשה מדוע לא נימא דהכוונה דהמקשן דכיון דסבר ריוה"ג אפשר לצמצם והתורה חייבה ליתן שניהם לכהן אם היתה הלידה בצמצום, א"כ אעפ"י שמספקא לן על הצמצום, אבל כיון שהבהמה עומדת בחזקת חיוב א"כ נצרף האי ספק צמצום לחזקה. - ואפילו אם הצמצום בגדר מיעוט מ"מ אם נסמוך לחזקה הוי פלגא ופלגא ויש להחמיר בזה מטעם צדק משלך לתן לו. - ואפשר שזהו כוונת רש"י דמפרש דפריך הש"ס מהא דאינו נותן אלא חד טלה לכהן ומשמע דמפרש רש"י דהמקשן פריך דלריוה"ג צריך ליתן שני טלאים. - ולכאורה תמוה, וכמו שהקשו התוס'. - אבל אפשר לומר דסבר רש"י כמו שכתבנו דלריוה"ג צריך ליתן שני טלאים לכהן אחד מצד ודאי והשני מצד ספק. - ומשום צדק משלך ותן לו. - אבל נראה דהתוס' סברי דאין לצרף מיעוט דהצמצום לחזקה דהחיוב מטעם דהוי מיעוט שאינו מצוי, וזהו דדייקו התוס' דלא שכיחא. כג שם, אמר אביי אפילו תימא ריוה"ג שאני התם דכתיב הזכרים לד' וליגמר מינה הא מיעט רחמנא הזכרים.- והקשה בצאן קדשים דלמא המיעוט אתי לומר זו שניהם לד'. אבל בבהמה טמאה שני לעצמו יעוי"ש. ולכאורה דבריו תמוהין טובא דהרי הא דהשני לעצמו הוא רק לצאת מידי ספק, וע"ז לא שייך לומר דהתורה בא זה למעט, וכמו שמצינו בעלמא דפריך הגמ' ומי איכא ספיקא קמי' שמיא. - ועוד קשה דהלא בספק גם בהא דבהמה טהורה לא קרינן בהו הזכרים לד', והדין בזה דיאכלו שניהן במומן לבעלים. כד והנה לפי מה שפירשנו לפירש"י דבספק צמצום לריוה"ג מצרפינן לחזקת חיוב. - ומחויב ליתן לכהן מטעם צדק משלך ותן לו. - וזה הדין בבהמה טהורה, - נמצא דיש בבהמה טהורה שני דינים, אחד על הודאי דבנולדו בצמצום שניהם לכהן, ועוד יש דין בספק דג"כ שניהם לכהן מטעם צדק משלך ותן לו. - וא"כ כשאמרה תורה הזכרים למעט