נזר הקודש - בכורות לז

סברי דאי אפשר לצמצם שיצאו כאחד, וע"כ אחד יצא ראשון. - וא"כ אחד קדוש ואחד אינו קדוש, לכן נותן טלה אחד לכהן ממנפ"ש, וכמו שפירש"י במשנה. - אבל קשה הלא אעפ"י שסברי רבנן אי אפשר לצמצם, אבל ע"כ ישנו במציאות גם הצמצום כמו שכתבו התוס' לקמן י"ז ועו"מ. - וא"כ מדוע לא ניחוש גם לספק הצמצום. - וממילא הוי המע"ה ולא יתן לכהן כלום רק יהיה מפריש טלה אחד והוא לעצמו. - וע"כ סבר האי תנא דכיון דעפ"י רוב ליכא צמצום, והצמצום הוא רק בגדר מיעוט, ואזלינן בתר רובא ומפקיעין ממונא, ולהכי שנה התנא נותן טלה אחד לכהן. - וא"כ מוכח להדיא דאזלינן בתר רובא לאפוקי מתנות כהונה. ג אמנם לפי"ז תמוה טובא הא דאיתא לקמן כ' פלוגתא דר' ישמעאל ור' יהושע אם חיישינן לטינוף, ור"י סבר דחיישינן לטינוף, והקשו התוס' הא ר"י לא חייש למיעוט וכו' וי"ל מ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמע"ה ואפילו לרב דאזיל בתר רובא בממונא מונא וכו' היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב, א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין יעוי"ש. - הרי דסברי התוס' דלא מהני רובא במתנו"כ וחיישינן למיעוט, וא"כ קשה טובא ממשנה דהכא דמוכח דמוציאין ממון של מתנו"כ. ולא אזלינן בתר רובא. ד ונראה דשאני בין אם איכא חזקת חיוב לדליכא חזקת חיוב. - והיינו דבמשנה דידן איכא חזקת חיוב, וזהו דהחמורה שהיא לפנינו בחזקת שלא ביכרה וכמו שמדייק התנא ושנה חמורה שלא ביכרה, היינו שידענו ברור שלא ביכרה, וא"כ איכא חזקת חיוב. - ולהכי אזלינן בתר רובא לחיוב ולא חיישינן למיעוט אעפ"י דאיכא חזקת ממון. - משא"כ בהא דר' יהושע לקמן כיון דחיישינן לטינוף א"כ הוי ספק בעצם החיוב בזה לא אזלינן בתר רובא, ומוקמינן אחזקת ממונא. מונא. ה והנה לפי"ז בנידון הצ"צ דהספק הוי בחיוב, והיינו דאם היא בת כהן או בת לוי פטורה מן הבכורה. - א"כ הוי ספק בחיוב. - ורק מכח רובא באנו לחייבה. - על זה אנו דנין חזקת ממונא לפטור. - וזה מוכח מסוגיא דבכורות כ' וכמו שכתבנו בשם התוס', - אמנם באופן דאיכא חזקה לחיובא כמו הא דתנן הכא בחמורה שלא ביכרה אזלינן בתר רובא לחיובא. ו והנה באופן שיש חזקת חיוב בלא סיוע הרוב מבואר בחולין קל"ד דאיתא שם קמה בחזקת חיובא קיימא יעוי"ש, מבואר דאעפ"י דליכא רובא המסייע לחייב ג"כ חייב, מבואר שם שהוא מטעם דכתיב עני ורש הצדיקו, שהכוונה צדק משלך וזה שייך גם במתנו"כ כמבואר שם בסוגיא. - אבל כל זה באופן שאיכא חזקת חיוב. - משא"כ באופן דליכא חזקת חיוב. - אין לנו לדון לחיוב לא מכח חזקה, וגם לא מכח רובא. - ובזה סרה מה שהקשה בקונטרס הספיקות שם מהא דחולין שם. - ז ובזה מדויק רש"י ב"מ ו' ע"ב ספק בכורות, ופירש"י כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם ביכרה כבר או לא יעוי"ש, - ומדוע פירש"י דהספק אם ביכרה, אטו לא ידענא מה זה ספק בכור והלא גם באופן זה דתנן במשנתינו הוי ספק בכור. - אבל הכוונה בזה דפירש"י באופן דהוי ספק אם ביכרה שהוא ספק אם היא בחיוב, וכיון שהספק בחיוב להכי הוי הממע"ה משא"כ בחזקת חיוב דבזה לא אמרינן המע"ה אלא יש בזה חיוב נתינה לכהן והוי בכור מעליא. - ומכש"כ באופן זה דאיכא חזקת חיוב וגם רובא דפשיטא דיש דין נתינה לכהן, וזהו הדין במשנתינו. - ח אמנם באופן שיש רוב לפטור אף במקום דאיכא חזקת חיוב אז אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, - ולא מהני גם הא דאמרה תורה צדק משלך ותן לו. - ויש להוכיח זה מהא דהקשו התוס' הכא בד"ה מאן תנא פ"ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן, וקשה לפירושו דהכא אפילו לריוה"ג מדלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד, וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחד מספק לא אמרינן בבת אחת יצאו יעוי"ש, הרי חזינן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן ליציאה דבת אחת. - אעפ"י שאיכא חזקת חיוב, אבל רובא עדיף. ט אבל קשה מהא דתנן פאה פר"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב וכו' ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממתנ"ע ה"ט. - והמרדכי הקשה הא יש כאן רובא דרובא דקמה דבעה"ב, ותירץ דזהו משום הטעם דעני ורש הצדיקו יעוי"ש, הרי חזינן דאעפ"י דאיכא רובא לפטור, מ"מ אזלינן בתר חזקה דחיוב, והיינו דכיון דהקמה נתחייבה בלקט, דבשביל זה כל מה שיש להסתפק אזלינן לחומרא. י ויש לומר דשאני האי רובא דהכא המורה שלא נתחייב בבכורה, והיינו כיון דעפ"י רוב לא יצא בצמצום, ובאופן זה לא נתקדש רק אחד מהם.- משא"כ התם בלקט דע"כ היה שם לקט אלא שהספק אם הנמלים לקחו משל עניים דהיינו מהלקט המונח על הארץ, או שלקחו מהקמה של בעה"ב. - והנה אף שהקמה של הבעה"ב הוי רובא, אבל אין זה מורה שלא הי' לקט, וכיון דהרוב ג"כ מעיד שהי' לקט. - בזה סבר המרדכי דשייך ברוב כזה צדק משלך ותן לו. - והביאור בזה דהתם גבי לקט הרוב אינו סותר לחזקה. - ולא אמרינן בזה רובא עדיף מחזקה. - וכדומה לזה כתב המחנא"פ בה' יבום. - משא"כ במשנתינו שהרוב מבטל להחזקה ובזה רובא עדיף. יא והנה תירצו התוס' וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ריוה"ג דאינו ניתן לכהן אלא חד טלה, מ"מ בספק מועט טוב להחמיר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל, וביאור דבריהם דזהו כוונת הש"ס דקאמר דהמשנה דלא כריוה"ג. - וקשה אם בשביל זה הלא יש לומר דכוונת התנא דאותו הטלה מפריש מקודם מספק והוא לעצמו. - ואח"כ נותן הטלה הזה להכהן עבור הודאי, דהרי קיי"ל דפודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל כמו שכתבו התוס' לעיל ד' ע"ב. - וקשה לפי"ז אמאי לא משני הש"ס דהמשנה אתיא כריוה"ג ג"כ והכוונה נותן טלה אחד