נזר הקודש - בכורות לו

בראשונה ונתהפך להיות בשר ודם, וממילא החלב שבא מהם, והם הגורמים דהיתר הבאים באחרונה, ובזה מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, כיון דהגורם ההיתר בא באחרונה והגורם דהאיסור נתבטל מקודם. וכשם שאנו אוסרים חלב טריפה. שהוא מטעם הביטול המזון שבא בראשונה כאשר כתבנו. - הנה סברא זו שייכה גם הכא להתיר החלב אעפ"י שהבהמה אכלה איסור כדלעיל. קכב והנה ראיתי אח"כ בפר"ח ליו"ד שם שכתב להשוות התוס' בתמורה שם עם הפסקי תוס'. - והיינו דהא דכתבו התוס' דאף להדיוט אסור הכוונה לכרשיני ע"ז שאסור בהנאה, והפת"ו הכוונה לאיסור אכילה גרידא. - ותצא מזה דאם נתפטמה מאיסוה"נ אסורה באכילה, ומאיסורי אכילה מותר באכילה, - ומאיסור הנאה אינו אסור רק אם עיקר גדילתה מאיסוה"נ עכת"ד. - ולמדנו מדבריו שתים. א) דבעינן דוקא איסוה"נ. ב) ובעינן כל ימיה שעיקר גידולה בכך. - והנה לפי"ז בבהמה שאכלה חמץ בפסח, א"כ עיקר גידולה בהיתר וגם הא דחמץ הוי איסוה"נ, הנה אכלה חמץ של נכרי, אע"ג דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל כמו"ש הריב"ש סימן ת' ומבואר באו"ח סימן תמ"ו, מ"מ כיון שאצל העכו"ם המאכילה לא שייך איסוה"נ, נמצא דבשעת אכילתה אכלה היתרא, וא"כ נתפטמה בפסח בדבר המותר, באותה שעה, - כי האיסור חמץ שייך רק אצל ישראל, משא"כ בשעה שהיתה אצל הנכרי היתר היתה, ואעפ"י שאצל הישראל החמץ של עכו"ם ג"כ נאסר בהנאה, אמנם כל זה אם בא החמץ של עכו"ם בהיותו חמץ, אבל אם באה הבהמה לרשות ישראל אחר שנעשה מן החמץ בשר ודם, אין זה תוצאה מן איסור, והרי"ז כחרכו קודם זמנו, - דמותר, והנה מה שנשתנה החמץ קודם שבא לרשותו של ישראל הרי"ז כאילו עשאו אפר קודם זמן איסור דמותר. - ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סימן ל"ה יצא להתיר מכח זה החלב של עכו"ם החולב מהבהמות שמאכילם חמץ בפסח, יעוי"ש. קכג והנה לכאורה יש לחלק מהא דחרכו קודם זמנו דהתם בשעת איסור לא הוי חמץ אלא אפר והתורה אסרה חמץ אבל לא אפר, משא"כ הכא שנעשה ההשתנות לאחר שנאסרה בהנאה לישראל אף חמץ של עכו"ם, והוי כחרכו אחר זמן איסור. - אבל נראה להצדיק את דבריו, דהעיקר מה שהחמץ אפרן אסור, זהו מטעם המצוה דתשביתו, וכל זמן שישנה במציאות אפילו אפרן עדיין מחויב הוא בהשבתה, וממילא אסור בהנאה, משא"כ חמץ של נכרים שאין עליו חיוב השבתה ממילא לא שייך לומר דאח"כ שנעשה אפר יהי' עליו דין איסור הנאה, ולהכי כשנשתנה אצל העכו"ם הרי זה שפיר כחרכו קודם זמן איסור. קכד והנה הגאון שם מביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בפסחים כ"ט בד"ה אין פודין שהקשו באוכל חמץ של הקדש דלימעלל דהא האפר שרי. - והקשה בפנ"י דהא לרבנן חמץ הוא מהנקברין ואפרן אסור. - ומתרץ שם דכיון דעל הקדש אינו עובר בב"י, א"כ כשהגזבר שורפן מותר האפר בהנאה דהוי כחרכו קודם זמנו יעוי"ש. - והנה מדבר הקושיא דהפנ"י אין הכרח לזה דאפשר לפרש כוונת התוס' דכיון דלר' יהודה אפרן מותר, א"כ אפשר להש"ס לאוקמי' דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן אם ביעור חמץ בשרפה דמ"ד מעל סבר כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, וממילא יש מעילה באפרן- אבל בעצם הסברא היא נכונה דכיון דאין על הגזבר דין השבתה מטעם דליכא גבי' איסור ב"י וב"י וממילא האפר מותר. - ולזה הקשו התוס' שפיר דלכו"ע אפילו לרבנן אין לאסור האפר דהוי כחרכו קודם זמנו ומותר. - קכה שוב בינותי בספרי ההוראה ומצאתי בנשמת אדם שאלה ט' אודות אם יש חומרא שלא לאכול חלב מהבהמות שאוכלין חמץ. - כתב שלא שמע מעולם חומרא זו. אך שמע שמקום חומרא זו ממג"א סימן תמ"ה שחידש בזו"ז גורם אסור בפסח וחלב בכלל זה. - אבל מסיים דזה רק לענין שבח עצים כמו"ש הט"ז ביו"ד סימן קמ"ב, אבל לכו"ע בזו"ז גורם מותר בדברים שאינו בעין עכת"ד, הנה דבריו נכונים מאד ולפלא שלא הביא דברי הש"ך שמבאר כן להלכה. - ודברי הגר"א ז"ל עוד לא הי' נדפס בזמנו, שכתב להדיא דלא כהמג"א. קכו אך מה שראיתי כתב להתיר החלב מטעם דהואיל וחלב טהור חידוש הוא מטעם דהוי כאבר מה"ח, להכי יש לומר הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא ביבמות ז' יעוי"ש, זה ליתא דא"כ מדוע אסור חלב טריפה, וע"כ דלאחר שרבתה תורה לאסור חלב טמא. - אמרינן דגם בחלב משארי איסורים אסור. - והטעם בזה כמו שביארנו לעיל. - אבל עיקרן של הדברים כמו שכתבנו, והכלל בזה לדינא דהבשר מותר, ופשיטא שהחלב מותר, וכמוש"נ. יש לעיין שהרבה נישואין נעשות, ואינן יודעות אם אביהן כהן או לוי. - מה דינן אודות הבכור אם מחויבין לפדותן. א הנה שאלה כזו נשאלה בשו"ת צמח צדק סימן קכ"ה באשה אחת שבקטנותה נמלטה מחרב רעה בארץ רוסיא ויודעת מקום מולדתה ושמות אביה ואמה, רק שאינה יודעת אם אביה היה בהן או לוי או ישראל ונישאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה אם חייבין לפדותו וכו' ופסק דליכא חיוב פדיון מטעם הא דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם וכו' המע"ה, ואע"ג דרובא ישראלים נינהו, אבל לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא עכת"ד, ובקונטרס הספיקות אשר בקצה"ח כלל ו' אית ה' משיג עליו בטענה דשאני מתנו"כ דליתא בזה האי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב, ורובא מהני בזה גם לאפוקי ממונא מפני החיוב מצוה של פדיון יעוי"ש. ב אמנם נראה להוכיח ממשנה ערוכה לקמן ט' חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. - והנה מבואר בסוגיא דזה הוי דלא כריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, וגם יליף בהמה טמאה מבהמה טהורה דשנים שיצאו כאחד שניהם קדושים, אלא המשנה כרבנן דסברי דלא ילפינן בהמה טמאה מטהורה ואם יצאו שניהם כאחד שניהם פטורים, אבל