נזר הקודש - בכורות לא

מטעם דאיכא למימר דשאני שרץ העוף שאינו מטמא, משא"כ בהמה טמאה דמטמא ולהכי מביא ראיה מחלב של בהמה טהורה, וכמוש"נ. פה שם חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסורין, אמר רב ספרא זרעא דאילא וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. פו ונראה דכיון דכל עיקר הא דסבור רבנן למיסר הוא מטעם שזהו כעין ביצי זכר ויש בזה משום אבמה"ח וכמו שפירש"י, והנה פליגי תנאי אם נוהג אבמה"ח בטמאים כדאיתא בחולין ק"א ע"ב. - וע"כ הני רבנן סברי כשיטת התנאים דאבמה"ח נוהג גם בטמאים, אמנם הרמב"ם דפוסק דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים דוקא ולא בטמאים כדאיתא בפר"ה ממ"א ה"א יעוי"ש, וא"כ אין כאן איסור משום אבר מה"ח בלא"ה. - ולהכי שפיר השמיט לזה. - ואם בשביל איסור יוצא. - הנה כאשר פוסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ דמי רגלים של חמור מותר, וא"כ כש"כ חלי דיחמורתא שבא מעלמא. - ולהכי לא הביא הרמב"ם להאי דינא. פז שם. אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא, אמר רב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם וכו' יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"כ כתב וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין עכ"ל. והנה בפר"ה ממ"א הי"ג כתב וז"ל השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי"ז מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא, וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, אבל מבואר דעת הרמב"ם דמחלק בין חמור לבהמה טהורה, דבשליא של חמור פסק דהוי כפרש, ובשליא של בהמה טהורה פוסק דאסורה באכילה, וזה תמוה טובא מ"ש זה מזה. פח והנה אפשר לומר דבאמת לאו בשר הוא ואין בזה לא משום טומאה ולא משום נבלות. - אבל יש לדון בזה משום אבמה"ח. - ובזה יובדל בין טמאה לטהורה דבטמאה לית בה משום אבמה"ח, ובטהורה יש בה משום בשר מן החי, וכמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם גבי יאלא דיחמורתא, - והנה ראיתי בפליתי סימן פ"א סי' ו' שנחית בזה יעוי"ש, אבל אין זה מספיק, משום דאכתי תקשה הלא גם בטמאה אעפ"י שאין בזה משום בשר מן החי אבל אכתי יש בזה משום יוצא מן הטמא. - ועוד תמוה דלמה כתב הרמב"ם הטעם משום דהוי פירשא הלא אין בזה איסור מטעם שאין בשר מה"ח נוהג בו. פט ונראה לפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב בחמור מפני שהוא כפרש"י דלא הוי הכוונה מפני שהוא פרש וכמו שהבין הראב"ד בהשגה, משום דאם כן מדוע כתב שהוא כפרש בכ"ף הדמיון. אלא היה להרמב"ם לומר מפני שהוא פירשא. - או פרש. לכן נראה דכוונת הרמב"ם להתיר מפני שאין זה בא ממיצוי הגוף, ודינו כמו פרש שמותר מטעם שאינו ממיצוי הגוף וכמו מי רגלים שמותרין מטעם זה, הנה כמו כן דין השליא, ולזה מביא הרמב"ם הדמיון לפרש ולמי רגלים שכתב, אבל ע"כ השליא בעצמותה לאו פרש הוא, אלא הוא בשר אלא שחסר לה שחיטה. - והנה יען שהתורה רבתה לשחיטה. - וזהו מהא דדרשו רבותינו בחולין ע"ז מקרא שכתוב כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא שניתרת בשחיטת האם יעוי"ש, מזה יש ללמוד דהשליא טעונה היתר שחיטה, וממילא כשיצאת מקצתה אין אותו מקצת בכלל השחיטה אז השליא נאסרת מטעם חסרון שחיטה. - ואעפ"י שאינה כגוף הבהמה, עי' זבחים ל"ה, אבל כיון שהתורה רבתה לשחיטה, חזינן מזה שאסורה באכילה בלא היתר שחיטה. צ איברא דעדיין יש להקשות בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה וכו' ומן השליא שלהן אעפ"י שהוא אסור הרי"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, ומשמע דבראוי לאכילה אסור. - וקשה דהלא זה סותר מה שכתב דשליא דינה כפרש וכמי רגלים, ודוחק לומר דשאני בין השליות דהיינו דרק בחמור כן הדין, והפר"ח רוצה לפרש שכן דעת הטור לחלק בין חמור לשארי טמאים יעוי"ש, אבל דוחק הוא, ועוד דהלא מהסוגיא משמע דאין הבדל מדמביא הש"ס ראיה משליא דאדם לחמור, ובפליתי שם הקשה ג"כ על הפר"ח יעוי"ש. צא אמנם נראה דשאני בין אם יצאת השליא מן הבטן דאז דינה כפרש וכמי רגלים ואין בה איסור משום יוצא מן הטמא, אמנם מה שכתב הרמב"ם בהי"ח מיירי שהשליא בבטן פנימה דאז אין דינה כפרש, אלא כבשר הבהמה אעפ"י שאין זה בשר ממש להיות נידון משום נבלה כיון דלאו בשר נבלה הוא. - אבל עכ"פ איסור יוצא מנבלה איכא בזה, ולהכי אסורה השליא באכילה. - וחילוק זה שיש הבדל בין אם מונח בבטן פנימה לבין אם יצאה לאויר העולם, מבואר זה בביצים של עופות שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלוים באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעיים שלהן עכ"ל, מבואר דאעפ"י שסבר הרמב"ם דביצי עוף הטמא לאחר שנולדו שאין בזה מלקות מן התורה, מ"מ כל זמן שהם בבטן פנימה הרי הם כבשר האם, לכן נראה בזה ג"כ בהא דשליא דאעפ"י דהשליא לאחר שפירשה שדינה כדבר המופרש ומיותרת, - אמנם אם השליא בפנים דינה כבשר אם היא ראוי לאכילה. - ובזה יש להצדיק שיטת הש"ך שם שכתב בהא דכתב המחבר שליא שהחמור נוצר בו מותר. כתב הש"ך בסקי"א וכש"כ בשליא של שאר בהמות טמאות, יעוי"ש. - ולא קשה מזה שכתב הרמב"ם דשליא יש בה איסור אכילה, דשם הכוונה בשלא יצאת לחוץ, וכמוש"נ. צב ות והנה בולד טרפה פליגי ר"א ור"י אם כשר לקרבן דר"א אוסר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור ור"י מתיר דסבר זו"ז גורם מותר. - ומשמע אבל