נזר הקודש - בכורות כט

ע שם בגמ', ודלמא לסחורה, הקשה בתוסיו"ט בפר"ז דשביעית מ"ג אם איסור סחורה בהדברים האסורים אסור מדאורייתא א"כ היאך קאמר הש"ס ודלמא לסחורה, יעוי"ש. - וע"כ הכוונה על עשרת חריצי החלב ששלח ישי עבור שר האלף דאצלו לא הוי נזדמנו. - עא א אבל נראה דאפשר לומר דאפילו אם איסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, זהו רק בעצם האיסור, אבל לא בהיוצאים מן האיסור, וזהו כיון דקילא משארי איסורים שאין בהם מלקות לשיטת הרמב"ם והר"ן, והרי"ז כמו שכתבו גדולי האחרונים שאין ללמוד טעכ"ע באלו איסורים. - כן אפשר לומר דבאלו לא נאסרה סחורה מדאורייתא. - עוד נראה דע"כ אין להחמיר יותר בהיוצא דהיינו בהחלב יותר ממי שיצאת ממנה. - והיינו דהפרה מותרת בסחורה כדין בעלי חיים טהורים, ואיך נאמר שהחלב שיצאת מפרה אסור. עב גרסינן בכתובות ס' ע"א יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור, ע"כ הסוגיא. והנה משמע דאם לאו הק"ו הייתי אומר דחלב מהלכי שתים טהור גם בלא הקרא דממעט מהוא, והיינו ע"כ שהייתי דן בבנין אב מחלב בהמה טהורה דהוא הדין חלב מהלכי שתים דטהור, אמנם מפני הק"ו שמלמדנו להיות טמא להכי כתבה תורה הוא למעט חלב מהלכי שתים דטהור, - אבל קשה הלא יש בנין אב המלמדנו דטמא, והיינו מהא דאסרה תורה חלב טמא. - וא"כ יש ללמוד דגם חלב מהלכי שתים טמא, וכיון דאיכא בנין אב משני הצדדין הלא מדה בתורה דאזלינן לחומרא. - ובשלמא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דליכא שום איסור בבשר אדם אתי שפיר דיש ללמוד מבהמה טהורה להיתר, ולא מחלב טמא. - אמנם להני ראשונים דהיינו הרא"ה והריטב"א הובא בשיט"מ בכתובות שם דסברי דאיכא בבשר אדם גם משום אבמה"ח קשה הלא שפיר יש ללמוד מבנין אב מחלב טמא וא"כ למאי איצטרך לק"ו אשר בשביל זה כתבה תורה קרא מיוחד להתיר. עג ונראה דכיון דכל עיקר ההיתר דחלב טהור הוי חידוש לקולא ומחידוש דלקולא ילפינן לעלמא כמו שכתבנו לעיל, להכי הוי ילפינן מחלב טהור להתיר אבל הק"ו מלמדנו לאיסור ולהכי כתבה תורה למעט שחלב מהלכי שתים ליתא באיסורא דחלב טמא. - ובזה מיושב גם כן מה שיש להקשות למה לן ק"ו הלא אם בשר אדם אסור משום אבמה"ח א"כ למה לן ק"ו. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר מטעם דהוי ילפינן מחלב טהור, וכמו שקאמר הש"ס דלהכי איצטרך לאסור חלב גמל מה"ט. עד אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דבשר אדם ליכא איסורא כלל. - א"כ יש להבין הא דתנא התנא הק"ו לאסור חלב מהלכי שתים מהא דחלב טמא. - הלא איכא למיפרך מה לחלב טמא שכן הוא יוצא מן הטמא, משא"כ חלב מהלכי שתים שהוא יוצא מן הטהור. - והנה ראיתי בשיט"מ שהביא שכן הקשה הרא"ה על שיטה זו דסברי דבשר אדם מותר, וע"כ סברי דהגירסא בהספרא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל, והרשב"א בחידושיו כתב שכן גרס רש"י ז"ל והר"ח ז"ל יעוי"ש ומזה שגם הבשר מהלכי שתים מותר. - וע"כ מפרשים דברי התנא דמעיקרא יליף בק"ו לאסור חלב מהלכי שתים והיינו טרם שממעט בשר מהלכי שתים. - ועל זה קאמר דממועט חלב מהלכי שתים מהוא. - אבל תקשה לפי"ז שהוא נגד הכלל דהיוצא מטמא טמא. - על זה מסיים התנא דגם בשר מהלכי שתים טהור ומותר. - וממילא החלב שלו מותר. עה והנה דעת הרמב"ם דבשר אדם הוא באיסור עשה, ופירש זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והרשבא" הקשה על זה שאין לנו לדרוש מה שלא דרשוהו בעלי הגמרא, וכתב עוד ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי יכול אף בשר מהלכי שתים מהא בלא תעשה על אכילתו, הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא, אבל בעשה איתא, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפילו מצות פרוש אין בו אף כאן כן וכו' ואילו הי' בעשה הי' דמו ג"כ בעשה וכלל גדול הוא כל היוצא מן הטמא טמא עכת"ד, והנה לכאורה יש לומר דאעפ"י שבשרו אסור מ"מ אין זה פלא שהתורה התירה להיוצא כמו שחזינן שהתירה התורה לחלב בהמה טהורה אף שיוצא מאיסור, וה"ג כתבה תורה הוא לומר שאעפ"י שיוצא מטמא מ"מ החלב מותר-אבל ע"כ כוונת הרשב"א דבשביל הק"ו אין ללמוד מחלב טהור, וא"כ שוב מהדרינן להכלל דכל היוצא מטמא. - והא דכתבה תורה הוא למעט דם מהלכי שתים אתא, ואין למעט חלב, נגד הכלל דכל היוצא מטמא. - והמיעוט לדם לא אתא אלא למעט מאיסור דם אבל איסור טמא נשאר באיסורו, וכמו שהדין גבי שרץ דממעט מאיסור דם, אבל דמו כבשרו. - אמנם הר"ן שעל הרי"ף מבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דרשת הכתובים, ולדבריו יש מיעוט בתורה להתיר חלב מהלכי שתים כמבואר שם. עו והנה הה"מ בפר"ב ממ"א כתב בשיטת הרמב"ם דכלל כל היוצא מן הטמא טמא באיסור לאו נאמרה, משא"כ בשר אדם שהוא רק בעשה יעוי"ש. - ולכאורה מ"ש איסור לאו מאיסור עשה. - ויש להסביר הדברים דהרמב"ם לשיטתו דסובר דכל היוצא אינו אלא באיסור גרידא. - וא"כ כיון דהיוצא מן הטמא אעפ"י שהוא טמא, אבל קיל ליה איסורו מהאב שלו, וממילא בהאב שהוא בל"ת הוי היוצא באיסור גרידא, וממילא אם האב שלו הוא רק בעשה, ממילא היוצא קיל ממנו ומותר לגמרי ומטעם זה חלב היוצא מבשר אדם לגמרי מותר. עז והנה קשה טובא לאחר שרבתה תורה דחלב מהלכי שתים מותר. ממילא אנו יודעים דחלב טמא אסור דאל"כ אלא גם חלב טמא מותר א"כ ליכא ק"ו לאסור חלב מהלכי שתים, וממילא לא איצטרך קרא להתיר חלב מהלכי שתים, וכיון דאמרה תורה להתיר חלב מהלכי שתים ממילא מובן דחלב טמא אסור. - ומצאתי בשיט"מ לכתובות שם שהקשה בזה. - אבל