נזר הקודש - בכורות כח

דמחידוש לא גמרינן, וא"כ תקשה לר' יהודה למ"ל גמל יתירה לאסור חלבו. סא ונראה דהנה בעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל קרא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן וכו' הלא איכא למימר דאם ילפינן מהטמאים האמור בשרצים הוי אסרינן במשהו שזהו כמו בשרצים, וכמו כן משני השס בחולין ק"כ דפריך שם למ"ל לרבות שותה בשארי איסורים דהוי כאוכל הא יש ללמוד מהטמאים ומשני שם דאז הוי אמרינן דאיסורן במשהו, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא ג"כ דאי מהטמאים הוי אמרינן דאיסורן במשהו. - אמנם ע"כ צריך לומר דהסוגיא אזלא הכא לר' שמעון ג"כ דיליף הכא מאת הגמל לאסור חלבו. ור' שמעון סבר דכל שהוא למכות. - ולהכי משני הש"ס הואיל וחידוש הוא וצריך לומר דר"ש סבר דילפינן גם לקולא. - אבל לר' יהודה דסבר דמחידוש לא ילפינן, א"כ אין ללמוד לאיסור היוצא מן הטמא להתיר מטעם דמחידוש לא ילפינן. סב ובזה יש ליישב הא דכתב המג"א שם דאין ללמוד להתיר המוש"ק מהא דחלב טהור מטעם דמחידוש לא ילפינן יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא הלא הש"ס קאמר בהדיא דלולא שכתבה תורה לאסור חלבו של גמל הוי ילפינן מחלב טהור שגם הוא מותר, והרי מבואר דילפינן מחידוש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דאיברא דע"כ סוגיא דבכורות סבר כן, אבל כיון דר' יהודה סבר דמחידוש לא גמרינן, אית לן לומר להלכה דלא גמרינן מחידוש. - אמנם הראשונים שכתבו להתיר גם ביצים של עוף טמא לולא שכתבה תורה בת היענה, והוי ילפינן מהא דהתירה התורה ביצי עוף טהור מטעם דחידוש הוא.- ולכאורה תמוה, ואפשר לומר דסבר דרק אם החידוש הוא לחומרא לא ילפינן מיניה אפילו קולא, עי' תוס' במוע"ק ח' ד"ה נפקא ליה, ועוד יש לעיין בזה. סג והנה יש לעיין בסוגיא דחולין ק"כ דמרבה שם חלב וחמץ ונבלה בשהמחן ועשאן משקה. - וקשה למ"ל קראי והא בלא"ה קיי"ל כל היוצא מטמא טמא. - והו"ה היוצא מאיסור אסור, ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דאינו לוקה על היוצא מטמא אתי שפיר דהקראי מלמדנו שדינן בזה כהאוסר ממש, אבל לשיטת התוס' דסברי דלוקה על היוצא מטמא ודין יוצא כדין מי שיצא ממנו. - וא"כ קראי למ"ל לרבות שותה. סד ואפשר לומר דלא רבתה תורה כל היוצא אלא באופן שהוא בא בטבע. - בלא מעשה ידי אדם. - משא"כ באופן שיצא על ידו פעולת אדם ששינה ממה שהי' עומד, והיינו שעשה מאוכל משקה, זה לא נלמד מהא דכל היוצא האמור בזה שהטבע בעצמותה עשתה. סה ות והנה איתא שם חמץ לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעה"כ, והקשו בתוס' וא"ת חלב נמי הי' לו שעה"כ כשהי' במעי אמו וכו' יעוי"ש, וקשה דאפילו את"ל דליכא איסור חלב כשהוא במעי אמו, וביותר בבן ח'. - אבל אכתי אסור משום יוצא מן החי, וא"כ לא היתה לחלב שעת היתר מעולם, דהרי אם תולש מהנפל חלב בשעה שהבהמה בחיותה. הרי"ז יוצא מאיסור אבמה"ח. - ואפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אבל עכ"פ באיסור אינה זבוחה עומדת, וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתבו התוס' בחולין שם ד"ה מה, וא"כ אינו דומה לחמץ שהי' מותר קודם הפסח וחלב הי' באיסור יוצא מן המטא. ואפשר לומר דכוונת התוס' שהי' לו שעה"כ באיסור כרת, דכיון שאין לו דין חלב, ואין לו חיוב כרת. - וכוונת התוס' בזה שקאמר הש"ס שם נבלה לא אתי מיני' שכן ענוש כרת והיינו שיש כרת בחמץ ובחלב. - ובזה הקשו התוס' דלענין כרת הי' לו שעת הכושר במעי אמו. - סו תוס' שם ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו יעוי"ש. וכוונת התוס' להקשות דלמ"ל קרא לרבות שותה, דהלא כיון דחמץ אסור בהנאה, והשתייה בכלל הנאה, ועל זה כתבו דליכא כרת על הנאה, והקרא מרבה לשותה שחייב כרת. - והנה המל"מ הקשה על התוס' פסחים כ"א דהקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו'. - דלפי זה תקשה למ"ל קרא לרבות שותה לכרת. - הלא בלא"ה איכא כרת מטעם ההנאה עכת"ד. סז ונראה דשאני הנאה דשותה מההנאה מהחמץ גופי', והיינו דההנאה מעצם החמץ שלא נשתנה מכמו שהיה דבזה אפשר דאיכא כרת עבור ההנאה ג"כ, משא"כ בשעשה שינוי מהאוכל למשקה, וזהו שרבתה לאיסור יוצא מן האיסור אף באופן שבא היציאה ע"י מעשה אדם. - אבל אכתי יש לומר דלא רבתה תורה אלא לאיסור שתייה, אבל לא להנאה. - והיינו כמו שכתבנו לעיל דליכא איסור יוצא מאיסור הנאה לאסור גם היוצא בהנאה, - וא"כ אפילו אם אמרינן דנהנה מחמץ בעין חייב כרת, אכתי לא נלמד חיוב כרת לנהנה מהיוצא ממנו, וזהו כוונת התוס' בחולין דהנאת חמץ לית בה כרת, היינו הנאה כזו הבאה מאיסור יוצא. סח ובזה יש להבין הא דאיתא שם ואלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכי תימא ליגמר מהנך וכו' מה להנך שכן איסור הבא מאיליו וכו', ופירש"י אבל הקדש לא אתי מינייהו יעוי"ש. - וקשה הא איכא איסור הנאה, וא"כ קשה הלא סו"ס נהנה מן ההקדש ולמ"ל קרא, והרי"ז כמו שהקשו התוס' לעיל גבי חמץ, - ובספר דברי בינה בסוגיא דחמץ עמד בזה בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו בסברת התוס' דאין לדון איסור הנאה הבא מיוצא מאיסור, ולכן אעפ"י שהקדש הוי באיסור הנאה, אמנם כל זה דוקא בנהנה מעצם הדבר שהוא בעין אבל לא נשמע באופן שהוא רק יוצא מאיסור. סט והנה יש לומר דכוונת הש"ס לענין מלקות, ואינו לוקה על הנאה לחודיא אפילו בשיש בו שו"פ רק אם אוכל ג"כ בשיעור כזית כמו"ש המל"מ בפר"א דמעילה, וממילא בעינן שתהי' בהאכילה תורת אוכל, ועל המשקה היוצא מן ההקדש בעינן שתהי' עליהן תורת אוכל דהשותה דינו כאוכל באכילה דהשיעור. - ולזה בעינן קרא. ועל זה פריך הש"ס דהמשקה דינו כמותו.