נזר הקודש - בכורות כה

ושפיר קאמר הש"ס דאיסור רוטב נלמד רק מהטמאים ולא ללמוד מטעם טעם כעיקר, משום דשאני איסור זה שכבר מיעטה התורה ממלקות מהא דכתיב מבשרם לא תאכלו, ורק לאיסור גרידא ילפינן מהטמאים. לח אמנם לפי"ז יש להבין בהא דאיתא בחולין ק"כ והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למ"ל ליגמר מהני. - והביאור בזה דליגמר מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהן כמותם וכדפירש"י, והיינו דאיכא גם מלקות מפני שהוא כעצם האיסור וכבשר ממש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו דהדרשא דהטמאים מרבה לכל הני שדינם כבשר ממש, וא"כ לפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דמאי פריך הש"ס הכא דגם בלעדי הדרשא דהגמל הוי אסרינן לחלב טמא מהטמאים, וקשה דהלא הדרשא דהטמאים הוא גם למלקות. - ואילו הדרשא דהגמר אינו מרבה רק לאיסור, וזהו מפני שאינו בכלל בשר, וממילא אין זה שייכות להא דהטמאים לשי' הרמב"ם. לט ונראה דהש"ס בהס"ד סבר דהחלב טמא הרי הוא ג"כ בכלל דהטמאים כיון שעכ"פ יוצא זה מגוף הטמא. - ואינו ממועט מהא דבשרם, כיון דהטמאים מרבה גם להיוצא מהבשר שדינו כבשר, ולזה פריך הש"ס למ"ל לרבות מהגמל הייתור, כיון שאסור בלא"ה מטעם דהטמאים שדינו כהבשר, וגם איכא מלקות כאוכל מהבשר עצמו. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש מקום להתיר חלב מטמא מטעם שחידוש התורה להתיר חלב מבהמה טהורה, וממילא אנו יודעים שהחלב מוצא מהא דהטמאים, והיינו שאמרה תורה דהחלב אין דינו כהבשר, ומזה יש לטעות להתיר גם חלב בטמאה, ממילא גם עכשיו שרבתה תורה לאיסור חלב מטמאה, אין לנו לרבות אלא לאיסור גרידא, ולא למלקות, כיון דחזינן שע"כ מוצאה מכלל בשר, וכמו כן גם לענין ביצי עוף טמא, ודברי הרמב"ם שכתב שאין מלקות בחלב טמא וביצי עוף טמא הוא לפי המסקנא דסוגיא זו. מ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרוטב של בשר טמא שהקשו למ"ל קרא דהטמאים הלא יש ללמוד מטעם משרת שטעם כעיקר. - וכתבנו לעיל דשאני הכא דממועט טעם כעיקר דדייקה תורה בהדיא ואמרה מבשרם, וכמו שכתב הרמב"ם. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם כתב זה לפי המסקנא, אבל לפום הס"ד דכל היוצא מהטמא הוא ג"כ בכלל בשר מקרא דהטמאים, הנה שפיר הקשו התוס' תיפ"ל משום טעם כעיקר. מא איתא בחולין ס"ד אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, והקשו התוס' וא"ת לאכילה ולמלקות למ"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דיש מלקות בהא דכל היוצא מן הטמא ולשיטתם אתי שפיר הסוגיא דידן בפשיטות בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא לרבות חלב מטא הלא הוא בכלל דכל הטמאים. - וע"כ דלא סברי התוס' דממועט כל היוצא מטמא מהא דבשרם. - ולשיטתם שפיר הקשו הכא בהא דרוטב דיש לאסור מטעם טעם כעיקר. - מב והנה חידשו שם התוס' דביצת השרץ בלא ריקום מותר מטעם חידוש התורה, וזהו דכמו דילפינן להתיר ביצי עוף טהור מטעם דכיון דאסרה תורה ביצי עוף טמא מקרא דבת היענה וילפינן מזה להתיר ביצי עוף טהור, להכי ילפינן מזה גם לביצי השרץ בלא ריקום יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דמותר גם באכילה, וזהו מכח הקושיא למה בעינן ריקמה. - אבל לפי הכלל שכתב הרמב"ם דדין כל היוצא מטמא לא הוי אלא לאיסור גרידא ולא למלקות, יש ליישב קושיות התוס' דהא דבעינן ריקמה זהו למלקות, ובלא ריקום לא הוי אלא איסור גרידא, וכן כתב הה"מ בפר"ג ממ"א ה"ו שמפרש הרמב"ם דזהו הטעם דבעינן ריקום, ובלא ריקום אין בו מלקות, מפני שאין זה בכלל בשר. מג והנה הר"ן שעל האלפס מביא דברי התוס' ולא פליג עליהם. - אבל הר"ן בחידושיו לחולין מביא שיטת התוס' דמתירין ביצת השרץ בלא ריקום, וכתב על זה ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשריא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה, והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכוותי', אלא להכי נקט שאם ריקמה ואכלה משום דבלא ריקמה נהי דאסורא מדאורייתא, מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו עכ"ל יעוי"ש. - מבואר דשיטת הר"ן הוא כשיטת הרמב"ם. - ודברי התוס' לכאורה תמוה טובא דהלא אין ללמוד מזה דהתורה התירה גבי ביצים לאיסור יוצא מן החי לומר דגם איסור טמא התורה התירה, דהלא מצינו להיפך גבי חלב דאעפ"י שהתירה חלב מבהמה טהורה, ומכל זה אסרה תורה להחלב מטא.- - וזהו דרק איסור יוצא מן החי התירה התורה, אבל לא יוצא מן הטמא, וא"כ אין לומר היתר לביצי שרץ שהוא מטמא. - וגם גבי ביצים אעפ"י שרבתה התורה ביצי עוף טהור שאין בזה משום יוצא מאבר מן החי. ומכל זה אסרה תורה ביצי עוף טמא מהא דבת היענה. - הרי חזינן דלא התירה תורה איסור טמא גבי ביצים. - ותמוה הדבר מניין לרבותינו בעלי התוס' לחדש היתר כזה. מד ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נקטו שם בש"ס ביצת השרץ שאם ריקמה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. - והלא גם בעוף טמא ישנו להיא דינא שאם ריקמה לוקה משום שרץ העוף. - ומדוע נקטו שרץ הארץ. - מזה דייקו התוס' דיש חידוש דין בשרץ הארץ אשר בלא ריקום אין בו איסור כלל משום היוצא מן הטמא. - דאל"כ הי' לרבותינו בעלי הש"ס לומר סתם דבכל מקום הריקום בהעופות דינו כהעוף עצמו, ואין הבדל בין שרץ הארץ לשרץ העוף. - ומזה דייקו התוס' דיש הבדל ביניהם דבשרץ הארץ בלא ריקום ליכא משום כל היוצא מטמא, ומותר כמו ביצי עוף טהור. מה אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דדיוק זה אין לדייק רק אם אמרינן דגם בעוף טהור שהתחיל להתרקם אסור מדאורייתא ולוקה, אז יש להקשות ולדייק מדוע נקט הש"ס ריקום דהשרץ השורץ על הארץ ולא נקטו סתם דריקום דיני כנברא ואין הבדל