נזר הקודש - בכורות כא

ומבואר דאם אין לו סימן כלל אז הרי"ז בכלל טמא ממש, וע"כ הוא גם במין טמא ממש, וכן לרבנן דר"ש דדרשי דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל והיינו אי לא כתבה תורה טמא הוא לומר הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, דאז הוי הדין דטמא הנולד מן הטהור דינו כדין טמא ממש גם לזה שנוגע למין טמא. - אבל לר' יהושע ור"א דלא סברי המיעוט דטמא הוא, וסברי דטמא הנולד מן הטהור הרי הוא בכלל הטמאים ממש הנה לדידהו ע"כ האי טמא שנולד מן הטהור הרי הוא טמא והרי הוא ג"כ במין טמא. יא ובזה יש ליישב דברי הרא"ש שכתב להוכיח להלכה דטמא הנולד מן הטהור מותר באכילה מהא דאיתא חולין ע"ה אמר אביי הכל מודים בקלוטה בן פקועה שמותר, ואמרינן נמי התם ע' ואלא מעתה קלוט בן פקועה ליתסר יעוי"ש, ודבריו מרפסין איגרי דהרי התם מיירי שניתר בשחיטת האם, ובזה גם ר"ש מודה כמבואר בחולין ס"ט, ועיין בריט"א. - אמנם נראה דכוונת הרא"ש להוכיח דסוגיא דש"ס דלא כר"א ור"י, והיינו דלדדהו דסברי דטמא הנולד מן הטהור בלא סימן טהרה הרי הוא מין טמא ממש, והנה לפי"ז לא מהני לו שחיטת האם, וזהו דכמו שלא מהני שחיטה לטמא כן לא מהני שחיטה להטמא בעודו בבטן, כיון דד' סימנים אכשר רחמנא, וטמא ליתא בשחיטה כלל. - והא דמהני שחיטת האם להטמא אליבא דר"ש אעפ"י שסבר שאסור באכילה. - הנה זהו משום דסבר ר"ש דליתא להאי טמא במין טמא, משום דלא נכלל בכלל מעלה גרה ומפריסי פרסה, ורק מייתור דגמל גמל נלמד לאיסור, והרי"ז רק לאיסורא גרידא, ודמיא איסור זה לאיסור טרפה. ולהכי שחיטת אמו מתירתו, משא"כ לר' יהושע ור"א דסברי דטמא זה נכלל במין טמאים דעלמא דלא שייכי בשחיטה, ולדידהו אין שחיטת האם מתירתו. - וזהו שכתב הרא"ש דסוגיא דש"ס חולין ע"כ כרבנן, וכוונתו לאפוקי מר"י ור"א. - והא דהוכרח הרא"ש לזה הוא מטעם דלגבי ר"ש ע"כ הלכתא כרבנן מטעם יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל כיון שר"י וד"א קיימי כוותי' א"כ גם המה כרבים חשיבי, על זה מביא הרא"ש דע"כ סוגיא דחולין בשני מקומות בלא כוותייהו. יב ונראה להוכיח דגם לר"ש דאוסר לטמא שנולד מן הטהור אבל לא יצא ממין טהור. - והוא דהנה רבנן דרשו למעט לטמא שנולד מן הטהור שאינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה מדכתיב הוא טמא ובא למעט טמא שנולד מן הטהור. - ור"ש מרבה מגמל גמל. - וקשה מה דריש ר"ש מהא דכתיב הוא טמא. - וע"כ צריך לומר דגם ר"ש דריש מהוא טמא למעט, אבל הכוונה שממעט שאין זה ממעלה הגרה וממפריסי פרסה, היינו שאינו במין טמא. - והגמל המיותר מרבה רק לאיסור אכילה. - וממילא נשמע מזה דלר' יהושע ור"א דסברי דטמא שנולד מן הטהור אינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה ממילא הוא במין טמא ממש. - ולא מהני לדידהו שחיטת האם להתיר, ועל זה שפיר מוכיח הרא"ש דסוגיא דחולין דלא כוותייהו. יג איברא ברא דלפי מה שפירשנו תקשה לר"י ור"א מאי ממעטו מהוא טמא ואין אחר טמא.- דלמעט הבא בסימן אחד נלמד משה כשבים וכו', ואפשר דקדרשי דשה כבשים לחודיא לא סגי למעט, ורק גם מדכתיב הוא טמא. יד ויש לעיין לאחר שרבתה תורה לטהור שיוצא מטמא שדין טמא עליו. - א"כ לפי"ז יש בכל מין מטא שני איסורים איסור מצד עצמו וגם איסור מצד יוצא מטמא. - ונפק"מ להאכיל לחולה, ויש לפנינו בשר נבלה, ובשר טמא, ולכאורה שניהם שווים באיסורם דבשר טמא ליכא משום נבלה מטעם אאחע"א. - אבל אם אמרינן דיש בטמא גם איסור יוצא מן הטמא, א"כ טוב יותר להאכילו נבלה אבל יש לומר דבטמא ממש ליכא איסור יוצא מטעם כיון שהוא הטמא עצמו, וצ"ע. טו והנה הקשו הראשונים למה לן קרא בת היענה לאסור ביצת היענה הא בלא"ה אסורה מטעם יוצא מן הטמא, עי' תוס' חולין ס"ד, ובהה"מ בפר"א ממ"א, - וקשה הא אפשר לומר דהקרא בא ללמדנו שהביצה אסורה בכדי שתהי' על היענה שני איסורים, איסור מצד עצמה ואיסור מצד יוצא מן הטמא, דהיינו שהיענה נולדה מהביצה שהיא אסורה, ומשמע מזה דכל שהיא אסורה מצד עצמה אין דנין בזה דין דכל היוצא. טז והנה בהא דקאמר הש"ס דלרבנן אתי חד גמל לאסור חלבו. - וקשה הא כיון דדרשי רבנן מקרא דאך את זה לא תאכלו לרבות לטהור שנולד מן הטמא, ומזה נלמד דכל היוצא מן הטמא טמא א"כ חלב של הגמל שיוצא מן הטמא אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, וא"כ למה לן קרא לאסור חלבו. - והנה אפשר לומר דאיצטרך קרא לאסור מטעם דסד"א דכיון דחלב של בהמה טהורה שריא, א"כ הוי אמינא דגם חלב טמא מותר וכמו שקאמר הש"ס לקמן דאיצטרך קרא דהטמאים בשביל זה. - אבל תמוה דלא פריך הש"ס הכא למאי איצטרך קרא לאסור חלבו. - יז ונראה דמקרא זה דמרבה לטהור שנולד מן הטמא אין לנו לאסור החלב. - והיינו דהתורה אמרה דהטהור הנולד מן הטמא הוא טמא מצד עצמו ולא מטעם כל היוצא, אלא מין טמא הוא מצד עצמו. - אבל טרם ידענו לדין כל היוצא מטמא טמא, כמו חלבו, וזהו שאמרו רבנן דזה נלמד מהא דאמרה תורה גמל המיותר. - ונפק"מ לדינא דלשיטת הרמב"ם דסובר דאין לוקין על היוצא מטמא כמו שכתב בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. - וא"כ זהו ההבדל שבין הטהור הנולד מן הטמא שיש בזה מלקות על אכילתו משום אכילת בהמה טמאה ועל החלב אינו לוקה, - והביאור בזה כי הטהור שנולד מן הטמא דין טמא עליו מצד עצמו ודין טמא עליו ממש. משא"כ החלב של הטמא אינו אסור אלא מצד כל היוצא. - ומזה נלמד לכל היוצא מטמא טמא.