נזר הקודש - בכורות יט

שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, ע"כ בשביל זה עצמו נחשבת לבמת צבור. ח אמנם לפי"ז תקשה הברייתא דתניא אותו היום שהוקם המשכן וכו', ומסקנא מאותו היום אין מעיקרא לא, ומדייק הש"ס אלמא חובות בבמה לא קרב. - וקשה, אם הקריבו, את התמיד הלא נעשה זה במת צבור, וא"כ מדוע לא הקריבו מקודם. אבל נראה דכיון דאיכא הכא בסוגיא תרי לישני, וללישנא קמא מדייק אותו היום הוא דקרוב מכאן ואילך לא קרוב. - א"כ ללשון זה שפיר איכא למימר דמעיקרא קרבו. - והיינו דיש לומר דהני תרי לישני פליגי אם עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הוא, וא"כ היתה במת צבור והקריבו גם בכורות וכדומה קרבנות חובה, וללשון השני שהוא האיכא דאמרי סברי דעולת ראי' הוא. ט ו ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בחגיגה ו' ד"ה מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וכו' דאכתי גם בעולת ראיה יש לדייק כן מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט, יעוי"ש ובמהרש"א.- אבל לפי מה שכתבנו יש לומר דכיון דזה בזה תליא דאם אמרינן דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, א"כ הרי"ז במת צבור. - ושפיר תקשה מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט. - משום דהעולה הנקרבת טעונה הפשט. - משא"כ אם אמרינן דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, א"כ לא היתה במת צבור, אלא במת יחיד, וא"כ אין להקשות מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט, כיון דלפי האמת כן הדין דבבמת יחיד אין טעון הפשט, כדאיתא בזבחים ק"כ עולת במת יחיד רב אמר אין טעונה הפשט ונתוח. - ואפילו לר' יוחנן דסבר שם דטעונה הפשט. - אבל אין זה מפורש. - וא"כ אפשר לומר דהסוגיא בחגיגה שם אזלא אליבא דרב. אבל אפשר לומר דכוונת התוס' לפרש גם אליבא דר' יוחנן. וזהו שכתבו כיון דלאו בגופי' כתיב. - ואפשר שכיוונו לזה, וכמוש"נ. דף ה' ע"ב, תנן התם רחל שילדה מין עז וכו' מנה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וכו' יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק. - ופריך והא תנא פטר פטר קנסיב לה לפרה, ומשני הוא דאמר כריוה"ג וכו'.- וקשה מדוע אמר רב יהודה מעיקרא מדעת עצמו, כיון שבאמת ידע זה מריוה"ג, וא"כ כשפריך הש"ס מנה"מ הי' לרב יהודה להביא דברי ריוה"ג. - ויש לומר דלהכי אמר דרשא זו מעצמו, ולא אמר בשם ריוה"ג, בכדי להודיענו שזה הוי אליבא דכו"ע, והיינו דגם תנא דידן דנסיב הדרשא דפטר פטר ג"כ סבר להאי דינא דיש בו מקצת סימנים חייב, אעפ"י שזה לא נשמע מהלימוד דפטר פטר, וכמו שהוא באמת כן במסקנא. תוס' ד"ה והא תניא וכו' וי"ל דמסתבר לגמרי דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושה"ג. - וקשה דהא אמר אפילו קדושה"ג מקדושה"ג לא ילפינן דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד עכ"ל. ואפשר דכיון דבקדושה"ג רבתה תורה גם קדושת דמים דהיינו הא דיש בו מקצת סימנים חייב, היינו רק לדמים כמבואר, וא"כ כמו שילפינן לחיוב דמים לכהן לענין מקצת סימנים, וכמו שמבואר לקמן דזה פשיטא להש"ס באת"ל דכיון דאידי ואידי, בני מיקדש בבכורה קדוש, וע"כ זה הוי אליבא דכו"ע, ועי' בתוס' ד"ה תלמוד. - וא"כ ה"ג ילפינן ג"כ לפטור באין לו סימנים כלל, והיינו דכיון דבשניהם איכא הא דקדושת דמים. והנה מבואר דתנא דמתניתין עם ריוה"ג לא פליגי. ויש לתמוה על הרמב"ם דבפר"ב מבכורות ה"ו כתב הדרשא והלימוד מבכור שור, ובפרי"ב מה' ביכורים מביא הלימוד דפטר פטר יעוי"ש. משמע מדבריו דנדמה במין טהור ילפינן מבכור שור, ובנדמה למין טמא בעינן להא דפטר פטר וזה לא משמע מהסוגיא הכא. - ועוד דהנה הביא שם דאם יש בו מקצת סימני חמור חייב יעוי"ש. וע"כ דזה נלמד מבכור שור מדכתיב אך וא"כ למה מביא הלימוד דפטר פטר כלל. ונראה דסברת הרמב"ם דסבר דכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש דגמל הנולד מן הפרה מותר באכילה מטעם דחשבינן לי' כאמו. - לכן יש מקום לומר דגם לענין בכורה דינו כהאם מטעם דאזלינן בתר היוצא, וכיון שנולד מטהור דיני בכורה עליו. - ואין ללמוד מהא דאמרה תורה בכור שור שיהיה גם הנולד שור. משום דזהו לענין הקרבה דמיעטה התורה נדמה מדין בכור להיות עולה על המזבח, - משא"כ פרה שילדה מין טמא הנה כשם שמותר באכילה מטעם דאזלינן בתר האם, א"כ שפיר יש לומר דכן הדין גם לענין בכורה. להכי בעינן פטר פטר למעט מדין בכורה.- והא דלא קאמרה הסוגיא כן, זהו משום דהסוגיא רוצה לאוקמי' גם אליבא דר' שמעון דלא אזיל בתר האם גם לענין אכילה. - אבל הא דיש בו מקצת סימנים חייב זה שפיר נלמד מבכור שור, כיון שגם שם לא מיעטה התורה מקדושת דמים, הנה כן גם בזה לא נפיק הקדושת דמים, ולהכי הביא הרמב"ם הדרשא דפטר פטר בהא דטמא היוצא מן הטהור, וגם מהנולד מהחמור דפטור מבכורה, וביש בו מקצת סימנים חייב, וכמוש"נ. א במשנה, ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. - והנה לקמן ו' ע"ב בברייתא פליג ר' שמעון וסבר דטמא הנולד מן הטהור טמא מריבוי דגמל גמל. - והרמב"ם בפר"א ממ"א פוסק כרבנן, וכן השאילתות בפ' שמיני. וכן פסק הרא"ש, ובשו"ע סימן ע"ט. - ויש לעיין בגמל הנולד מן הפרה דטהור אעפ"י שהוא מין טמא. אם דינו כבהמה טהורה לגמרי, או"ד שבאמת דינו כמין טמא ורק באכילה מותר, - ונפק"מ לענין גיה"נ שנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, היאך הדין הכא לנידון זה דגיה"נ. - וכמו כן יש לעיין גם בטהור הנולד מן הטמא שאסור באכילה, אם דינו כטמא ממש וגידו מותר, או"ד שדינו כטהור וגידו אסור, והא דאסור באכילה לא הוי דינו כטמא ממש דהיינו דין טמא אלא רק איסור אכילה עליו כטרפה שאסרה תורה באיסור חדש מטעם יוצא מן הטמא.