נזר הקודש - בכורות יח

לכסף דבעינן חמש סלעים או השיווי של חמש סלעים ממש, משא"כ שה דסגי בכל דהוא. - וע"כ צריך לומר דזה לא נחשב למעלה, ואדרבה גריעותא היא זו דבעינן חמש סלעים דוקא. - אבל הא דפודין בו הקדשות ומעש"ש מעלויתא היא. - ומוכח מזה דינא דשמואל דהקדש ומעש"ש נפדין גם שוה מנה על שוה פרוטה. - וזהו שפריך הש"ס מה לכסף שכן יש בו מעלה שפודין בו הקדש ומעש"ש אף בפחות משוויה להכי נוהג גם לדורות, משא"כ שה שאין פודין בו הקדש ומעש"ש בתורת שה. ב והנה התוס' כתבו אע"ג דהקדש נפדה בשה וכו' היינו מטעם ששוה כסף ככסף ולא מטעם שה יעוי"ש. וקשה אעפ"י שאין פודין הקדש ומעש"ש בשה בתורת שה, אבל ע"כ אם פדה הקדש ומעש"ש בשה כל דהו ג"כ נפדה שפיר מטעם דינא דשמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. - ונראה דשאני שה משוה פרוטה. - והיינו דשה אפילו פטרוזא אבל ע"כ יש בה שיווי יותר מפרוטה כדאיתא לקמן י"א אפילו פטרוזא בר דנקא. ג איתמר רבי יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר, ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר וכו', יעוי"ש. - ולכאורה יש לשאול למאי נפק"מ מה דהוי הוי כמו שפריך הש"ס ביומא ה' ע"ב כיצד הלבישן מה דהוה הוה. - וקשה מדוע לא פריך הש"ס הכא כמו שפריך שם, והנה נראה דנפק"מ גם לדידן, - והוא לשיטת הרמב"ם דפסק בספר המצות מצוה ע"ט דמצוה זו דקידוש בכורים אינה נוהגת אלא בארץ. - וכן פסק בפר"א בכורות ה"ה דבכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ, והשיג עליו הראב"ד שם בהשגה, והרמב"ן בהקדמה לספר המצות והובא בהרא"ש פרק כל פסולי המוקדשין. - ובזה יש להעמיס פלוגתא דר"י ור"ל והיינו דלר"י דסבר קדשו בכורות במדבר סבר דנוהג קדושת בכור גם בחוץ לארץ, ור"ל דסבר לא קדשו בכורות במדבר ולייף לה מהא דאמרה תורה והיה כי יביאך והדר כתיב והעברת, שזה מלמדנו דקדושת בכורים תלוי בדין הארץ, - ומזה יש ללמוד דאינו נוהג דין קדושת בכור בחוץ לארץ. ד א אמנם זה ליתא לפי המסקנא דמתקיף לה רב פפא ובמדבר לא קדשו והכתיב פקוד כל בכור זכר לבני ישראל, ומבואר דלכו"ע קדשו בכורות במדבר. - והיינו בין בכור אדם ובין בכור בהמה כמו שנאמר שם בפרשה. ה והנה גם לפי המסקנא דפליגי ר"י ור"ל דר"י סבר קדשו ולא פסקו ור"ל סבר קדשו ופסקו ג"כ יש לשאול מה דהוי הוי. - אבל בזה יש לומר בפשיטות, דנפק"מ לענין בכור בחו"ל. והיינו דר"ל סבר מדכתיב והי' כי יביאך וכתיב בתרי' והעברת. נמצא דקדשו ופסקו, ומצוה זו תלויה בארץ. ור"י סבר קדשו ולא פסקו, והיינו דלא הוי מצוה זו תלויה בארץ. - והא דאמרה תורה והי' כי יביאך מבואר בסוגיא ההוא מיבעי לי' לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. - וזהו ג"כ מסקנת הש"ס בקדושין ל"ז נמצא דלר"י לא הוי מצוה זו תלויה בארץ והרי"ז חובה"ג כתפילין וכדומה. - ולר"ל הוי מצוה זו תלויה בארץ, וא"כ תצא מזה דלר"ל אינו נוהג בכור בחו"ל, וזהו כשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל. - אבל לפלא שפוסק הרמב"ם כר"ל לגבי ר"י וביותר שהמסקנא דש"ס קדושין כר"י, וביותר תקשה לפום מה דאיתא לקמן אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן וכו' ומסקנא דלכו"ע קדשו ולא פסקו. - ורק הנפק"מ בלשון מטעם דחייב אדם לומר בלשון רבו, וע"כ כל עיקר השקלא וטריא הוא ללמדנו דמצוה של בכור נוהג בכל מקום ובכל זמן. - וא"כ תקשה מאד על הרמב"ם. - והנה מלבד קושיא זו כבר הקשו על הרמב"ם מסוגיא ערוכה מהא דלקמן נ"ג דאיתא להדיא דרק מהקרבה ממועט. אבל קדושת בכור איכא גם בחו"ל וכבר הקשה בזה הרמב"ן הכא, והובא בהרא"ש פר' כל הפסולין, וגם הראב"ד בהשגותיו, והרשב"א בתשובה סימן של"א והטור ביו"ד סימן ש"ו. - אמנם הרדב"ז בתשובותיו ללשונות הרמב"ם סימן ר"ג מפרש כוונת הרמב"ם שכוונתו שמצוה זו אינה אלא בארץ הוא רק לענין הקרבה, יעוי"ש. - ולכאורה יש לעיין הלא ע"כ במדבר שהוא ג"כ חו"ל קדשו ולא פסקו קדושתן, ע"כ מיירי גם לענין הקרבה. - אבל ע"כ צריך לומר דשאני קדושת בכור במדבר שטרם שנכנסו לארץ דין המדבר כדין ארץ ישראל, וזהו מפני שהי' להם משכן. - אבל אין ללמוד מזה לחוץ לארץ אחרי שנתקדשה ארץ ישראל בקדושת הארץ, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים במלואים. ו שם, אלמא חובות בבמה לא קרוב. - והנה הטו"א לחגיגה באבני מלואים הקשה דלפי"ז היאך קרבו התמיד שהוא קרבן צבור למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, יעוי"ש. - ונראה דע"כ צריך לומר דלמ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, דהקריבו בבמה הנעשית בשביל הצבור ודינה כבמת צבור. והיינו והיינו דבזה גופה שהקריבו קרבן תמיד שהוא קרבן צבור. - נתחנך המקום להיות דינו כבמת צבור. - והקרבתו זהו חינוכו, וכמו דתנן מנחות מ"ט ע"א דאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, יעוי"ש. וממילא מובן דבהקרבת התמיד נעשה זה החינוך, ודין המקום הזה דין במת צבור. ז איברא דלכאורה קשה מהא דכתבו התוס' בע"ז ל"ד ד"ה במה שימש משה וכו' דכל ז' ימי המלואים שהי' משה מעמיד המשכן ומפרקו הי' נחשב כמו במה יעוי"ש, הרי חזינן דאעפ"י שהי' מקריבין שם גם קרבנות חובה דהיינו חטאות שאינן קריבין בבמה. ומ"מ לא נחשב לבמת צבור. - אבל אפשר לומר דקרבן תמיד יש לו עדיפות להיות נחשב לבמת צבור מטעם שבא התמיד בתדירות, משא"כ חטאת המלואים שבא רק לתורת המלואים. - ובעיקר סברת התוס' הובא הכא בשימ"מ דשבעת ימי המלואים לא נחשב לבמה מטעם שהקריבו שם חטאות יעוי"ש. וע"כ הטעם בזה דאעפ"י שהי' משה מעמיד המשכן ומפרקו שזה לא נחשב לקביעות להיות במת צבור, אבל כיון שהיו מקריבין קרבנות חובה, הנה זה עצמו מחשיבו לבמת צבור. - ובזה מיושב דלמ"ד עולה