נזר הקודש - בכורות קפח

שניהן מוקדשין, וביצאו שנים בעשירי וקראן אחד עשר דהעשירי והחולין מעורבין, ובגמ' מבואר להדיא דבשני האופנים הדין שוה, וכבר עמד בזה הלח"מ, יעוי"ש. - והנה טרם שנבוא לבאר דברי הרמב"ם נדקדק מה שיש להעיר בשינוי הלשון המבואר בגמ' בדברי רבא לבין לשון רבינו. - דהנה במימרא דרבא איתא יצאו שנים בתשיעי ולא אמר כאחד, ובלשון רבינו הוסיף כאחד. - ומזה נראה כי מקור אחר היה לרבינו בזה. ב ונראה דמקורו טהור מהתוספתא פר"ז דבכורות דאיתא שם יצאו שמיני ותשיעי כאחד הרי זה משלים עליהן הט' ועשירי ירעו עד שיסתאבו. - ומזה הבין הרמב"ם דהמלה כאחד דנקט התנא ברישא קאי גם על הסיפא, דהיינו בט' ועשירי שיצאו כאחד שניהן קדושים. - ואין לומר דאין ראיה מהתוספתא דשם מיירי דלא דיבר כלום, וא"כ אין ללמוד למקום שקראן תשיעי בפירוש, ולראיה יש להביא לזה מהא דמבואר בגמ' דבשתק ולא דיבר כלום בעשירי אמרינן דלא נעקר שם עשירי כמבואר שם, יעוי"ש. ולפי"ז הכא בתוספתא שלא דיבר כלל הוי כאילו קראם עשירי בפירוש, וא"כ אין מזה ראיה לפסקו של רבינו שקראן תשיעי. - אבל זה ליתא דהרי דוקא לענין עשירי אשר מאליו הוא קדוש להכי הוי כאילו הבעלים אמרו עשירי. - משא"כ לענין התשיעי אשר דוקא שם העשירי יקדשנו בקדושה, וא"כ ודאי דבשתיקת דהבעלים לא יועיל להיות כאילו אמרו עשירי כיון דאינו חל שם העשירי על תשיעי מאליו, וזהו ג"כ סברת רבא דבקראן להתשיעי והעשירי דשם תשיעי דהתשיעי הוה חולין, ובודאי דבשתקו הבעלים ג"כ הדין הכי, וכיון שחזינן דהתוספתא ע"כ סברה דבשתיקותן של הבעלים שניהם קדושין, מזה יש ללמוד דמסתמא הוא הדין ג"כ בקראן לשניהן תשיעי שג"כ שניהן קדושין, וזהו לדעתינו מקור להרמב"ם. ג והביאור שבין דינא דרבא לבין דינא דהתוספתא, היינו דהתוספתא מיירי שיצאו שניהם כאחד ממש בלי שום קדימה ביניהם, ולהכי בין שקראן תשיעי ובין שקראן עשירי תרווייהו קדושים המה. והטעם דכיון דקיי"ל עשירי מאליו קדוש נמצא דהתורה קראה לעשירי דהיינו למי שהשלים במספר עשירי יכונה בשם זה אשר הוא שם העצם להיות קדוש, ולהכי ביצאו תשיעי ועשירי כאחד דע"כ תרווייהו השלימו להמספר עשרה, ושם עשירי יכונה אתרווייהו דע"כ הי מנייהו מפקת, ובהכרח חל הקדושה על שניהם ביחד, - דוגמא לזה מצינו מנחות י"א ה"ד ריבה שמנה אר"א כגון שהפריש שני לוגין כו' אבל הפריש שני לוגין, והואיל והאי חזי לי' והאי חזי לי' אימא לא איפסל, יעוי"ש. הרי מבואר דבמקום דלית לן לאפקועי חד מחברי' חלה הקדושה על שניהם, וכן איתא שם ג' אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב כו', יעוי"ש, וכדומה לזה ביבמות מ"ד במי שהיה נשוי לשתי נשים כו' ופריך ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום, כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום א"כ צרת ערוה כו' סד"א ערוה אבראי קיימא, יעוי"ש. - הרי מתבאר ג"כ דאעפ"י דבחדא ערוה אמרינן דהערוה אבראי קיימא, מ"מ כששתיהן עדות אסורות תרווייהו, וע"כ משום דהי מנייהו מפקת וכדומה לזה, עיין רמב"ם פ"ג משקלים הלכה י"ב, ובירושלמי יומא פ"ד ה"ב שם בקה"ע. - וכמו כן כדין זה דקראן לתשיעי ועשירי בשם עשירי ביצאו תשיעי ועשירי כאחד, שניהם קדושים מטעם דהי מנייהו מפקת, וכמו"כ גם בלא קראו הבעלים להתשיעי ועשירי בשם עשירי, אבל כיון דיצאו כאחד כיון דעשירי מאליו קדוש, נמצא דהתורה קראם עשירי. - וא"כ מה לי אם הבעלים קוראים אותן עשירי, או אם התורה קראן בשם עשירי, - וזהו דינו של התוספתא והרמב"ם, - משא"כ בדינא דרבא דלא נקט בדבריו כאחד ע"כ דלא נחית להאי דינא שכתבנו. ד ובזה יבואר לנכון האי דינא דהרמב"ם ביצאו שנים בעשירי וקראן אחד עשר דחולין ומעשר מעורבין דבזה אי אפשר לומר דתרווייהו קדשי בקדושה כיון שיצאו כאחד, דליתא דהרי אחד ע"כ השלים לאחד עשר דבשלמא ביצאו כאחד בתשיעי אשר ע"י שניהם נשלם עשרה אמרינן דשם עשרה יונח על כל אחד ואחד, משא"כ הכא דע"כ אחד השלים לאחד עשר, - והא דהשמיט רבינו דינא דרבא באופן שיצאו שנים בתשיעי בזא"ז וקראן תשיעי בבת אחת דחולין ומעשר מעורבין זב"ז,- משום דסבר הרמב"ם דאין צריך לכתוב לדין זה, דשפיר אנו למידין האי דינא מהדין שכתב ביצאו שנים בעשירי כאחד וקראן אחד עשר דאחד חולין אעפ"י שיצא בבת אחת כאחד, א"כ מכש"כ ביצאו שנים בתשיעי, בזא"ז, דודאי אחד מהן חולין, דהרי יותר מסתבר שיותפס הקדושה ביצאו באחד, וכיון שכתב דגם ביצאו כאחד אחד מהן חולין מטעם כיון שע"כ אחד מהן השלים למנין אחד עשר, א"כ כש"כ ביצאו בזה אחר זה ואחד מהן השלים לתשיעי דודאי אחד מהן חולין, וברור. ה יש לעיין בהא דקיי"ל עשירי מאליו קדוש אם בעינן לזה דעת בעלים ג"כ או לכהפ"ח שלא ימחה. - אבל אם הבעלים מוחים לא מהני. - או"ד ל"ש. - והנה לפי הנראה לא מהני בזה מחאת הבעלים כיון דהקדושה נעשה מכח עשירי. - אבל מצינו במעש"ש בלוקח בהמות ממעות ממעשר שני דהבהמה שלמים, ומ"מ אם לקח בפירוש לבשר תאוה מבואר בירושלמי פר"א דמעש"ש ה"ב דפליגי בזה שם ר' יוסה ור' אליעזר, יעוי"ש. - ואין להוכיח מהא דהוי מעשר דבר הנדור, דמסתמא בעינן דעת בעלים, דליתא דשפיר אפשר לומר דעיקר הא דהוי דבר הנדור הוא כמו"ש התוס' בנדרים י"ח משום דנתקדש ע"י מנין, יעוי"ש. - ואין בזה דמיון להא דנזיר ל"ב דשאני התם דעכ"פ רוצה בהקדש, משא"כ נידו"ד באופן שמוחה בעצם ההקדש. ו בתב הרמב"ם בפ"ח מבכורות ה"ח קרא לתשיעי עשירי ונשאר העשירי בדיר וכו' מת העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו, וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורים אעפ"י שלא נתקדש העשירי ליקרב, יעוי"ש. ותמוה דכיון שהעשירי מאליו קדוש, א"כ לא צריכין שוב לטעמא דמנין הראוי, ועיין בלח"מ. - עוד יש להבין מה שכתב שאין העשירי נתקדש ליקרב, הלא כיון שנתקדש מאליו, א"כ הרי נתקדש גם ליקרב. -