נזר הקודש - בכורות קפג

מרחם, וכיון דהתורה ממעט מדין הקרבה, א"כ איך שייך שוב לומר דנתקדש להיות קדוש. י ודהו ביאורן של הדברים, דגבי מעשר כיון דחובה"ג מחייבו במעשר, חיוב זה לא נפקע מטעם ההיקש דלמעשר דגן, דאינו נוהג בחו"ל כיון דלא דמי למעשר דגן דאינו יכול להיות קדוש בחו"ל כיון שזה תלוי במצוה התלויה בארץ דוקא, משא"כ מעשר בהמה שהיא חובה"ג ואינו תלוי בארץ, שפיר יש לומר דיכול אדם להקדיש גם בחו"ל, וגם מחויב בה, ודי לההיקש שממעט מקדושת הקרבה, אבל עצם המצוה לא נפקע ממנו, וזהו הביאור הכא בסוגיא דקאמר הש"ס כאן ליקדש כאן ליקרב. - משא"כ בבכור שאינו תלוי בחובה"ג עיקר ההקדש. - דהרי אין הוא הבעלים העושים את הבכור הקדש. - והחובה"ג של מצות בכור אינו אלא שאסור לנהוג בו היפך הקדושה של הבכור, אבל עיקר ההקדש אינו בידו של הבעלים כלל, כיון שהרחם מקדשו, - נמצא דלאו מטעם חובה"ג נעשה הבכור קדוש, אלא הרחם בעצמותו הוא המקדש, ואין לקדושה זו גבול, להכי יש לו קדושה עצמיות, וכיון שנתמטע מזה בחו"ל מכח הלימוד מההיקש, שוב אין לומר דיתקדש הבכור מטעם חובה"ג של הבעלים, דהרי אין הבעלים המקדשים, דהלא מצד עצמו אין בו כח להיות קדוש בלא רחם המקדשו, וממילא לא קדוש כלל, וזהו לדעתי הביאור בשיטת הראשונים דסברי דבכור בחוץ לארץ אין בו קדושה כלל מדאורייתא. - וסברי דמזה הטעם לא קאמר הש"ס בתמורה אליבא דר"ע לומר דאע"ג דאיתמעט מהקרבה, אבל עכ"פ קדוש הוא. - ומטעם זה כתב הרמב"ם בפר"א מבכורות דבכור בחו"ל הרי הוא כחולין. - וזהו דאזיל לשיטתו לפי מה שכתב בספר המצות. - והראב"ד בהשגה סבר דשוה בכור למעשר, וכיון שגבי מעשר בהמה קאמר הש"ס בסוגיין הכא דמודה ר"ע דעכ"פ מעשר בחו"ל קדושה יש בו להיות נאכל במומו.- ומפרש שהוא הדין דאסור גם בגיזה ועבודה, סבר הראב"ד שהוא הדין גם בבכור. - אבל הרמב"ם ע"כ סבר דשאני בכור ממעשר בהמה. - ובכור אין בו קדושה כלל. - ומה שכתב הרמב"ם דנאכל במומו ואסור לשחטו בתמותו. - ע"כ הוא מדרבנן שזה ודאי דסבר הרמב"ם דמדרבנן יש בו קדושת בכור כמו שכתב בספר המצות. - ובזה מיושב כל הני קושיות שהקשה הרמב"ן באר היטב. יא עתה נבוא לביאור הסוגיא דפריך הש"ס לימא מתניתין דלא כר"ע, ומשני אפילו תימא ר"ע כאן ליקדש כאן ליקרב. - והיינו דהמשנה דידן אתיא גם כר"ע והא דתנן דמעשר נוהג בחוץ לארץ.- הכוונה ליקדש. - ומשמע דקדוש לגמרי היינו שלא לשחטו בתמותו, וגם אסור בגיזה ועבודה. - ומשמע ג"כ דאיכא איסור שחו"ח. - ומשמע ג"כ מדברי הרמב"ן דכתב דכן קדושת בכור בחו"ל ומשמע דאיכא גם שחו"ח מדלא כתב הרמב"ן דעכ"פ קדושתו קלה לענין שחו"ח.- ובזה תמוה כיון דלא מתקבל בפנים. יב ונראה דלר"ע דסבר דמעשר בחוצה לארץ ממועט מהקרבה אין בו משום שחו"ח. - אבל לפי"ז להרמב"ן דיליף מזה גם לבכור, וכן הראב"ד בהשגה ע"כ לדידהו ג"כ אין לבכור בחוצה לארץ משום שחו"ח וחידוש הוא לדינא. - והנה הפוסקים שסברי שיש חיוב לבכור בחוץ לארץ משום שחו"ח, וזהו דעת רש"י לעיל ל"ו ע"ב יעוי"ש, ע"כ דלדינא נקטו כר' ישמעאל דפליג על ר"ע. - וגם הסתם משנה דידן דנקט מעשר בהמה בחוצה לארץ עם מעשר בהמה בארץ משמע דשניהם שווים לדינא. - ויש להעמיס גם בכוונת התוס' הכא שכתבו בד"ה נוהג בארץ ובחוצה לארץ דשנה התנא לצורך, ולא פירשו מה הוא הצורך. - אבל נראה דכוונתם שסבר התנא דלא כר"ע. - ואע"פ שהש"ס מוקי כר"ע ומיירי המשנה לענין ליקדש לחודיא לא הוי אלא בגדר דחוי, אבל לקושטא דמילתא מסתבר דסבר התנא דלא כר"ע. - וממילא גם בבכור בחוצה לארץ כן הדין. - ויש בזה משום שחו"ח ג"כ מטעם דסברי כר' ישמעאל דאם באו תמימים יקרבו. יג וראיתי בתוסיו"ט שכתב דהרמב"ם בה' בכורות הביא המשנה כצורתה, ויראה דס"ל דלא כר"ע עכ"ל, אבל תמוה מדוע לא העיר דבפר"א מבכורות כתב כאוקימתא דידן הרי חזינן לענין בכור סבר כר"ע. - וא"כ הדרא הקושיא מדוע בחר בזה כר"ע, ובזה לא סבר כר"ע. - אבל נראין הדברים כמו שביארנו ומיושב הכל לנכון בס"ד. יד שם, בפני הבית ושלא בפני הבית, אי הכי אפילו האידנא נמי, ומשני כדרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום. - והנה הרמב"ם כתב בפר"ו מבכורות ה"ב וז"ל ונוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית גזירה שמא יאכלהו תמים, ונמצא בי לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ עכ"ל. - ולכאורה קשה מדוע לא כתב הגזירה שאיתא בש"ס, וכתב גזירה חדשה משום קדשים בחוץ, - וגם מדוע לא קאמר הש"ס גזירה משום שחו"ח שזה יותר שכיח מגזירה דיתום שהוא מילתא דלא שכיחא שיולד באופן שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. - איברא דלאו דוקא משום יתום כמו שפירשו רש"י ותוס'. - אבל הלא קדשים בחוץ יותר שכיח ויותר חמור. - ומדוע לא נחתו לזה בסוגיא. טו ונראה דהסוגיא אזלא למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד, ולמ"ד זה ליכא משום שוחט קדשים בחוץ כמבואר בזבחים ק"ז בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל. - ולהכי קאמר הש"ס גזירה משום יתום וכל הפסולין שאינן נכנסין לדיר להתעשר. - ולא יהיה המעשר כדין. - אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק בפרי"ט ממעה"ק הט"ו דהשוחט קדשים בחוץ בזמן הזה חייב, יעוי"ש. להכי נקט הטעם היותר שכיח והיותר חמור. טז והנה הא דנקט הש"ס יתום נראה לומר משום דאיכא חידוש במעשר בהא דיתום. - והיינו דיתום הוי זה פירש למיתה וזה פירש לחיים.- וזה אי אפשר לצמצם כמו"ש התוס' בחולין ל"ח, וכל עיקר הא דיתום שהוא בצמצום לא יצוייר רק אם יבוא אליהו ויאמר שהיה הצמצום. - ולשיטת הרמב"ם דספק מותר מן התורה. - אמנם במעשר דבעינן ודאי עשירי ולא ספק, להכי גם מספק אינו נכנס לדיר