נזר הקודש - בכורות קפב

קדשים פסולים שאם עלו לא ירדו חייבין עליהן בחוץ. וא"ב גבי מעשר בהמה הבאה מחוצה לארץ אם הדין בזה שאם עלו לא ירדו אתי שפיר שאסור לשחטן בתמותן. - אבל יש לדון על זה. - דהרי מצינו בזבחים פ"ד במשנה דחשיב שם אלו אם עלו לא ירדו והיינו שפסולו בקודש הדין דאם עלה לא ירד, וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, ור"ע שם דמכשיר אפילו בעלי מומין מבואר דדוקא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות יעוי"ש. ולפי"ז במעשר בהמה הבא מחוצה לארץ דנתמעט מהקרבה אין פסולו בקודש דהיינו שנפסל בעזרה. וא"כ אין הקודש מקבלו, וגם אם עלה ירד, וא"כ אין בזה משום שחו"ח, ולפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס לר"ע דקדוש להיות נאכל במומו לבעלים, והיינו דוקא במומו אבל לא בתמותו. ב עוד יש לעיין לענין גיזה ועבודה אם יש על המעשר הזה איסור גיזה ועבודה, ולכאורה מדלא קאמר הש"ס דקדוש לגיזה ועבודה, משמע דמותר בגיזה ועבודה. - וא"כ הרי הוא כחולין ממש. - וא"כ יש להבין מה דלענין גיזה ועבודה הרי הוא חולין, ולענין להיות נשחט בחוץ יש עליו משום שחו"ח. ג והנה כמו כן דרש ר"ע לענין בכור בחוץ לארץ והוא הא דאיתא בתמורה כ"א ע"ב ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו וכו' וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור. - וכתבו שם התוס' וז"ל והשתא אשכחן פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דרבי ישמעאל אית ליה דלכתחילה אין מביאין בכור ומעשר מחוצה לארץ אבל בדיעבד אם באו תמימים יקרבו ור"ע סבר אפילו דיעבד נמי לא קרבי דאיתקש למעשר דגן עכ"ל, מבואר דסברי התוס' דלד"ע בכור ומעשר בהמה שניהם שוין דאין בהם דין הקרבה כלל, ומסתברא שגם אם עלו על המזבח ירדו כיון דאין בהם קדושה מטעם ההיקש למעשר דגן שבחוץ לארץ דאין בהם קדושה כלל. ד והנה לענין בכור בחוץ לארץ כתב הרמב"ם בפר"א מה' בכורות ה"ד וז"ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ וכו' ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו, ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו עכ"ל. - מבואר מזה דסבר דרשת ר"ע. - ומבאר דסבר ר"ע דדינו כחולין, ומותר בגיזה ועבודה ג"כ אלא קדוש להיות נאכל במומו, והיינו דאסור לשחטו בתמותו. ה איברא ברא דהראב"ד בהשגה כתב וז"ל א"א טעות היא זו, ואפילו לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב, אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל. - ויש לעיין בין להרמב"ם ובין להראב"ד ששניהם סברי דאסור לשחטו בתמותו, וע"כ משום דיש בו משום שחו"ח, וקשה הא כיון שאניו מתקבל בפנים וע"כ דגם עלה ירד לר"ע, וא"כ אינו ראוי לפנים ומדוע יש בו משום שחו"ח. - וביותר קשה להרמב"ם דסבר שהוא כחולין. ו והנה הרמב"ם בפר"ו מבכורות בדין מעשר בהמה ה"ב כתב וז"ל מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בארץ ובחוצה לארץ. - וזהו כדין המשנה. - ולא הביא כלל הא דאינו קדוש ליקרב כדרשת ר"ע. - וכמסקנא דש"ס דילן הכא דלר"ע אינו קדוש ליקרב. - ומשמע דסבר דמעשר שאני מבכור ובמעשר בהמה סבר דקדוש גם ליקרב, ואין הבדל בין מעשר בהמה בארץ למעשר בהמה הבא מחוצה לארץ, וזהו כסתם משנה דהכא, והוא דלא כר"ע ופוסק כסתם משנה, ודלא כמו שמשני הש"ס דהמשנה מיירי לענין ליקדש אבל לא להיות ליקרב.- אבל תמוה טובא מדוע בחר הרמב"ם לענין בכור כר"ע ולא לענין מעשר. ז ואפשר שר לומר דסברת הרמב"ם דשאני מעשר מבכור והיינו דגבי מעשר בהמה קאמר הש"ס דר"ע מודה דקדוש וגבי בכור שם בתמורה לא קאמר הש"ס דר"ע סבר דקדוש. - א"כ משמע דבכור אינו קדוש כלל גם לר"ע, ומצאתי בשו"ת הר"ן סימן ז' שנחית לזה בסברת הרמב"ם יעוי"ש. - אבל עדיין תקשה מדוע לא כתב הרמב"ם בפר"ו לענין מעשר שאינו קדוש ליקרב. - ה כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ע"ט דקדושת בכור בחוץ לארץ לא הוי אלא מדרבנן. וכן כתב הרשב"א בשמו בסימן של"א, וכן דעת החינוך מצוה י"ח, והקשה על שיטה זו הרמב"ן הובא בהרא"ש בפד' פסוה"מ. - והנה על כל הני דהקשה הרמב"ן יש ליישב דהוא מדרבנן, אבל זה תקשה מדוע ישונה בכור ממעשר, לומר דלגבי מעשר קדוש מדאורייתא, ובכור בחו"ל אין בו קדושה כלל מן התורה. - וביותר להרמב"ם אם סבר דמעשר בחו"ל דינו כמו מעשר בארץ ישראל. - אשר זה ממועט מההיקש למעשר דגן אליבא דר"ע. ט והנה מקודם נבאר לשיטת הראשונים דסברי דבכור בחו"ל הרי הוא כחולין מן התורה, ולגבי מעשר סבר שקדוש להיות נאכל במומו לבעלים, וזה הדבר לפי מה דקיי"ל דכל דבר שהוא חובת הגוף נוהג גם בחוץ לארץ וילפינן זה מדהוקשה כל התורה לתפילין כמבואר בקדושין ל"ה יעוי"ש, - ולפי"ז בהא דמעשר בהמה דהוי ג"כ חובה"ג ודאי יש לחייבו גם בחו"ל. - אמנם כיון דאיכא היקשא למעשר דגן אית לן למעט מהקדושה, אבל לענין עצם המצוה כיון דהוי חובה"ג אין לפטרו, ועכשיו יתקיימו שני ההיקשות, ההיקש לתפילין וההיקש למעשר דגן, והיינו דלענין עצם המצוה ילפינן מתפילין. ולענין הקדושה ילפינן ממעשר דגן. - והביאור בזה כי שתי מצות ישנן במעשר בהמה, אחת, מי שיש לו עשרה בהמות מחויב להקדיש אחת מהם לגבוה בתורת מעשר, ועוד חייב לעשות מהמעשר קרבן, שיהי' חלבו ודמו על המזבח, ובשרו נאכל בקדושה, והנה בההיקש למעשר דגן הפקיעה תורה החיוב השני שבא באחרונה. אבל החיוב הראשון ליתן מעשר אחד מעשרה דהוי הובה"ג אמרינן דמחויב הוא. - אבל כל זה שייך לגבי מעשר, אבל בבכור דקדושתו מרחם, ולא שייך בזה הכלל וגדר הובה"ג, דהרי אין זה תלוי בדעת האדם ורצונו, אלא כן הוא גזירת התורת דנתקדש הבכור בצאתו