נזר הקודש - בכורות קעט

מטעם דאין גופו ממון. - וע"כ הני רבנן דברייתא הם עצמן הני רבנן דהמשנה. - ורבנן דברייתא ע"כ לא סברי כריוה"ג. - והיינו דבזה סברי כרבי, והיינו דרבי לא סבר כריוה"ג כמבואר בפסחים צ' יעוי"ש, וע"כ הני רבנן ג"כ אזלי בזה כשיטת רבי דלא סבר כריוה"ג. כה"ג. ממילא מובן דכמו שלא חשבו רבנן דברייתא שאין פודין בהקדש מטעם דלאו שלו הוא. - הנה כן ע"כ סבר התנא דהמשנה ג"כ דהקדשות אינן בפדיון בכור מטעם אינו שלו. - וזהו שפריך הש"ס בפשיטות פשיטא דלאו דידיה הוא. והיינו משום דע"כ מוכח כן מהברייתא דלא חשבו הקדשות. שם, במשנה, כתב לכהן שהוא חייב לו וכו'. - ענין זה דחייב אני לך מבואר בספרנו שאילות משה סימן י' יעוי"ש. ע"ב, רבי חנינא הוי רגיל ושקיל ומהדר חזייה לההוא חברא דהוי קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהיבת מידעם ביש הלכך אין בנך פדוי. - והקשו התוס' תימה מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ"ק דקדושין דבנו פדוי. - ויש לומר דרבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות יעוי"ש, הנה כן הדבר שאיתא כן שם בקדושין. ומזה תמוה דברי הרמב"ם שפסק בפרי"א מבכורים ה"ח שכתב וז"ל וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי עכ"ל, ולא כתב שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. - ומרן בכס"מ העיר בזה, ובהגהה כתב דהרמב"ם סבר דדוקא בתרומה ומעשר אסור לכהן להיות מסייע יעוי"ש. - ודבריו תמוהין מסוגיא דהכא דקשה היאך מסיק הש"ס הלכך אין בנו פדוי, ודוחק לומר דרבי חנינא סבר כן. אבל לא קיי"ל הכי. איברא ברא דיש להבין דברי הרמב"ם דלכאורה דבריו סותרין זה את זה דשם בהלכה זו כתב וז"ל ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר. - הרי סבר דאסור בע"מ להחזיר ואח"כ כתב ואם נתן לו ע"מ להחזיר בנו פדוי. - אבל נראה דהכוונה בזה דאם נתן לו שיחזיר בלא על מנת אין נתינה כלל. - אבל בשאמר על מנת להחזיר. - נמצא דהוי נתינה גמורה, והחזרה הוא רק בגדר תנאי, זה הוי נתינה מעליא. - וזהו עובדא דרבי חנינא הכא דההוא גברא דהוי קא אזיל ואתי קמי' לא היה נותן לו נתינה בעל מנת, להכי אין בנו פדוי, משא"כ נתינה בע"מ להחזיר הוי נתינה מעליא אעפ"י שהוא על תנאי דחזרה. - ובזה יש להבין בהא דהקשו התוס' הכא מ"ש ממתנה על מנת להחזיר. - תמוה דמתנה על מנת להחזיר הרי זה נתינה מעליא אעפ"י שהוא על תנאי דחזרה. - והיינו דהתנאי דחזרה הוא מילתא אחריתי כשארי תנאים דעלמא. - ומזה הטעם כתבו הרבה ראשונים דהמקבל בחזרה צריך קנין מחדש לזכות בו, עי' בהרא"ש פר"ג דסוכה. - וממילא לפי"ז אין הכרח לפירושם של התוס' דרבי חנניא לא היה רוצה לזכות מטעם דהוי כהן המסייע. - אלא סיבת הדבר הוא מטעם דחסר כאן נתינה. - וזהו שיטת הרמב"ם דבמתנה על מנת להחזיר אין בזה משום כהן המסייע בבית הגרנות. - וסבר הרמב"ם דכיון דסוגיא דהכא מוכח דליכא במתנה ע"מ להחזיר משום כהן המסייע. - ולהכי רב אשי שם בקדושין ה' ע"ב דאמר שם אלא אמר רב אשי בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. ומדוע לא אמר לבר מפדיון הבן משום כהן המסייע וכו' ע"כ סבר רב אשי דליכא בפדיון בכור במתנה ע"מ להחזיר משום כהן המסייע. - וזהו משום דהוי נתינה מעליא. והנה מה שכתב בעל ההגהה שם שהרמב"ם לא סבר כלל הא דכהן המסייע אסור בבכור. - ורק בתרומה ומעשר סבר דאיכא משום כהן המסייע אישתמיטתיה סוגיא ערוכה לעיל בפר' עד כמה דאיתא להדיא בטעם המשנה מדוע באמר לו הכהן תנהו לי בתוך הזמן וכו' בגמ' מאי טעמא אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מה' בכורות הי"ד. - אבל הנכון בביאור הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל. שם, המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו. - הרמב"ם השמיט זה, ועי' מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף י"ב ע"ב. דף נ"ב מ"ט אמר קרא ולו משפט הבכורה לאיש, ואין משפט הבכורה לאשה. - ולכאורה יש לדייק מהא דכתיב כי יהיה לאיש דיש בזה מיעוט לאשה דכל היכא דכתיב איש ע"כ ממעט אשה כמו"ש התוס' בסוכה כ"ח ד"ה השוה הכתוב, ועי' בריט"א שהקשה בזה. - אבל נראה דהוי אמרינן כי רק לענין זה דלא יוכל לבכר נאמרה לאיש ולא לאשה היינו כי האשה הרשות בידה לבכר. ולהכי בעינן קרא מיוחד למעט אשה שאינה לגמרי בדין בכורה-איברא דלפי"ז תקשה למה כתבה תורה לאיש. - ואפשר שסמכו לזה רבותינו במדרש שדרשו לאיש זה הקב"ה, ועיין בבעה"ט. - א שם, רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל מ"ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה. - והנה בהא דבכור קודם חלוקה פליגי אמוראי משמי' דרבא ב"ב קכ"ו דרב פפי משמיה דרבא סבר דאין לבכור קודם חלוקה ורב פפא משמי' דרבא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה יעוי"ש, נמצא דרבא דאמר הכא אין לו לבכור קודם חלוקה הוא שיטת רב פפי. - ולפי"ז תמוה שיטת הרמב"ם דפסק בפר"ג מנחלות ה"ו דבכור שמכר קודם חלוקה ממכרו קיים, ולענין שבח פסק שם בה"ז דאין לו קודם הלוקח. - אבל ראיתי בהרא"ש הכא שכתב דבעיקר הממון יש לו לבכור קודם חלוקה, אבל לא בשבח יעוי"ש, והביאור בזה דשבח יש לו דין ראוי וכשם שאינו נוטל בראוי כך אינו נוטל בשבח ששבחו הנכסים לאחר מכאן וזהו גם שיטת הרמב"ם. אבל יש להבין כיון דאמרינן דעצם הנחלה הוי שלו. - א"כ מה ששבחו הנכסים שבחו בשלו. - וכיון שעיקר הממון הוא שלו א"כ מדוע אין השבח שלו, - וביותר ביבם שיבם אשת אחיו המת והנחלה של המת היא שלו משעת היבום ויכול למכור וליתן לכל מי שירצה ומדוע לא יזכה בשבח. - וע"כ זהו סברת אביי דסבר דהשבח שבין יבום לחלוקה היא שלו. - ורבא דפליג על אביי מסתבר דסבר דאין לו לבכור קודם חלוקה.