נזר הקודש - בכורות קעו

כבזה אחר זה כדאיתא בכתובות כ"ז. - ובאופן זה אין לצרף אשת השני. - והרי זה רק כספק אחד ופטורין. - ואם כי נכנסתי לדחוק בזה. - אמנם מחויבין אנחנו להעמיק להבין דברי רבותינו. ד שם, מאי טעמייהו דרבנן. - וקשה הא כיון דמת בתוך שלשים, וא"כ לא מטא עדיין החיוב דפדיון כיון דזמן החיוב פדיון הוא מבן חדש. - וראיתי במג"א סימן של"ט סק"ח שהביא מזה ראיה דלא סגי כ"ט ימים ותשצ"ג כשיטת הב"ח דבזה נקרא חדש ומטא זמן הפדיון. - וזהו קושיות הש"ס מ"ט דרבנן דבעינן שלשים שלימים, ועל זה משני משום דבעינן ומעלה כמו במדבר יעוי"ש. - אבל לדעתי אפשר לומר דכוונת הש"ס מדוע לא אמרינן מקצת היום ככולו, ועל זה משני משום דבעינן ומעלה. - וע"כ דמפרשים הא דקאמר התנא מת בתוך שלשים הכוונה אפילו ביום שלשים עצמו נקרא ג"כ תוך שלשים.- ועל זה משני הש"ס דבעינן שלשים שלימים מטעם דבעינן ומעלה. ה ור"ע מספקא ליה וכו'. - מזה יש להוכיח דבכל ספיקא דדינא אין מוציאין ממונא. - וכמו כן אם תפס ג"כ אין מוציאין מיד התופס. וזהו מהא דאמר ר"ע אם נתן לא יטול. - גם מוכח שאין דנין יחלוקו בספיקא דדינא אפילו לסומכוס. - והנה התוס' לעיל מ"ח ד"ה דאמר כתבו כן מסברא. - אבל כן מוכח מדברי ר"ע, וצ"ע. ו שם, אמר דרב אשי הכל מודים לענין אבלות יום שלשים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, כן גירסת הצ"ק והב"ח.-לכאורה מאי דראיה מהא דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל דמזה מוכח דהכל מודים דיום שלשים כשלפניו. דמנין מוכח דלא יצא מחשש נפל עדיין ביום שלשים. דהלא אפשר דגם ביום שלשים יצא מחשש נפל דק גזירה"כ הוא דבעינן שלשים שלימים מדכתיב ומעלה, ואין מזה ראיה לענין אבלות שבזה תליא אם יצא מחשש נפל. - משא"כ פדיון שאינו תלוי בזה. - ועוד דע"כ צריך לומר דליכא חשש נפל גם ביום שלשים גופי', משום דאל"כ גם בלא הלימוד מומעלה ממדבר ג"כ אין חיוב פדיון טרם שיצא מחשש נפל. דלא מהני גם רובא למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. וכן כתבו התוס' דאפילו קים לן בי' דכלו לו חדשיו, בבן חדש תלי רחמנא. - וא"כ אדרבה מוכח דלרבנן ביום שלשים הוא כיום שלאחריו לענין אבלות דבזה תלוי אם יצא מחשש נפל. וע"כ רבנן סברי דיצא מחשש נפל תיכף ביום שלשים. - וביותר דקיימא הכל לשמואל דסבר אן הולכין בממון אחר הרוב. - וא"כ היאך מביא הש"ס ראיה משמואל מואל דכו"ע סברי לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו. - וגם ר"ע דמספקא לי' הוא רק לענין זמן הפדיון. - ואין זה שייכות לחשש נפל. - והנה לפירש"י דמפרש דכוונת התורה דבענן שלשים שלימין משום חשש נפל. - וא"כ סברי רבנן דיום שלשים עצמו לא יצא מחשש נפל עדיין. - ולר"ע ספק הוי. - וכן לענין אבילות ג"כ מודה דמספק אין לחייבו באבלות כמו שאין מחייבין בפדיון מספק. - אבל לשיטת התוס' קשה, וצע"ג. ז והנה גם לפירש"י קשה מהא דלקמן בפודה את בנו בתוך שלשים יום דפליגי רב ושמואל, ורב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי.-דכו"ע מעכשיו אין בנו פדוי. - וקשה לפירש"י דעיקר הא דאמרה תורה דבעינן שלשים יום הוא מחשש נפל. - אבל לאחר שעברו שלשים יום ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוי נפל לא הוי בנו פדוי. - וא"כ מבואר מזה דלאו משום חשש נפל אמרה תורה שלשים יום. ח לכו נראה דלכו"ע בין לרש"י ובין להתוס' הא דאמרה תורה שלשים יום הוא מגזירה"כ ואפילו אם אנו יודעין דכלו לו חדשיו לא מהני קודם שלשים יום ואיגלאי מילתא למפרע לא מהני. - כיון דלא מהני גם אם ידעינן דכלו לו חדשיו. - והא דפירש"י משום נפל. - הכוונה דהתורה אמרה שלשים יום הוא בגדר שיעור, דהיינו דהתורה נתנה זמן פדייה בשעה שיש בירור שיצא מחשש נפל. - והזמן יציאה מידי חשש נפל הוא רק בשיצא שלשים במילואו. - ונפק"מ דלא סגי בחדש שהוא כ"ט יום ותשצ"ג. אלא בעינן שלשים יום שלימים. - וזהו הביאור בדברי רב אשי שאמר דלענין אבילות יום שלשים כיום שלפניו. - והיינו דהלימוד ממדבר וכן גבי ערכין כתיב ומעלה, והיינו מפני שזהו השיעור המוציא מחשש נפל. - לא מטעם זה אמרה תורה להמתין עד שלשים יום. - אלא שזהו השיעור כפי כוונת התורה. וא"כ לרבנן מוכח דעד שלשים יום שלימין לא יצא מחשש נפל. - ואעפ"י דלר"ע אין זה הוכחה דאפשר דלר"ע אם אין מלמדין ממדבר מטעם דהוי שני כתובים. א"כ הוי השיעור שיוצא מחשש נפל ג"כ ביום שלשים גופי'. - אבל כיון שאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. - הנה גם ר"ע ע"כ מודה לרבנן דלענין אבילות אמרינן דיום שלשים כיום שלפניו. - כן נראה בביאור הענין. ט שם, כי פליגי לאחר שלשים יום ונתעכלו המעות מידי דהוי אקדושי אשה וכו'. - והנה התם בקדושי אשה כתב הר"ן בקדושין משום דמקדשה בהאי הנאה שנפטרת ממנו. - והיינו דאם הוא חוזר בו אינה מחויבת להחזיר יעוי"ש, אבל אם החזירה הכסף להמקדש אעפ"י שלא חזרה מגוף הקדושין אינו כלום ולפי"ז בהחזיר הכהן הכסף לא הוי פדוי גם לדרב.- ומזה תקשה על התה"ד הובא ברמ"א סימן ש"ה. עיין באב"מ סימן מ' אות ב' שהקשה כן. - אבל נראה דיש לחלק דשאני קדושין דבחזרת המעות נתבטלו הקדושין. - וזהו מפני שכיון שאמר שתתקדש לאחר שלשים יום זהו לא מפני עיכוב בדין אלא תנאי בעלמא הוא. - וכשהחזירה לו המעות וקבל ממנה הכוונה בהאי קבלת המעות בחזרה שיתבטלו הקדושין. - משא"כ בפדיון בנו, זה שאמר לאחר שלשים הוא מפני עיכוב בדין. - אבל כבר החליט בדעתו שישאר המעות ביד הכהן לחלוטין. - ומה שהחזיר לו הכהן וגם קבל ממנו הוא רק בגדר מתנה. - דהרי אם לא החזיר המעות ג"כ היה שייך המעות להכהן ולא יכול לתבוע ממנו כמו גבי קדושין, וזה עדיף יותר מלגבי קדושין מטעם הנתינה דלחלוטין. - ולהכי להפוסקים כרב הוי שפיר בנו